מנגינות מכושפות

פרק 52

זה לא היה יום המזל של קאלירו, זה היה ברור כמו שהשמיים תמיד כחולים, במקרה שלו הם היו אפורים במשך כל היום, אף על פי שזה היה היום השמשי ביותר מזו תקופה ארוכה.

בבוקר הוא שרף לעצמו את הטוסט, אחד משני המאכלים היחידים שהוא יודע להכין, אחר כך בחברת ההקלטות הודיעו לו שאין תמיכה כספית בפרויקט הענק שלו. לטענתם, כל האלבום היה מסוכן מדי.

"אתה לא חושב על ההשלכות." העיר לו אחד מהאנשים, עם חיוך זחוח על פניו, ידיו היבשות הזכירו לקאלירו קרפדה. הוא התפרץ בצחוק באמצע הפגישה המשמימה וירק קפה על פניו.

"אתם חייבים לעזור לי." אמר קאלירו, מתחנן בפניהם. הוא הרגיש מושפל. הוא? קאלירו פיקדילי הגדול מכולם, זה שהולך ברחובות כאילו העולם שייך לו, הוא צריך להתחנן לכסף מהאנשים האלה שהגיעו לאן שהגיעו בשקר ומרמה?

הפעם האחרונה בה התחנן בפני מישהו היה בפני המורה שלו למתמטיקה, שתשנה לו את הציון כדי שהוריו לא יכעסו עליו.

"קאלירו, אני לא מתכוון להשקיע שום דבר בפרויקט שלך שמיועד לכישלון ויביא חורבן על העולם!"

המנהל, גרי, דפק על השולחן באגרוף, להדגיש את כוונותיו בפני קאלירו.

קאלירו הזדקף. הוא סידר את הכיסים במכנסיו, והישר מבט אל הקיר המחוספס מולו והחל לשיר:

מרסקי חלומות,

האם אתם נהנים מהחיים אותם בחרתם לחיות?

האם אתם אוהבים

לראות אנשים תמימים סובלים?

איך אתם ישנים בלילה?

על מה אתם חולמים?

אנשים מושפלים,

הורסים לאחרים את החיים,

מפיצים שקרים,

האם זה טוב להיות עיוורים?"

שקט צורם נשמע בקהל, קאלירו הוצא החוצה, בלי שהספיק להסביר את עצמו.

"שלא תעז לחזור לפה, לפני שיש לך משהו טוב להציע!" אמר גרי, הפעם בלי דפיקות על השולחן.

קאלירו גלגל את עיניו.

אם רק אנדי היה פה. הוא היה יודע איך לדבר איתם. הוא יודע לדבר בקרירות, בלי רגש. האנשים האלה לא מדברים ברגשות. הם רואים מולם רק כסף. אי אפשר לדבר איתם מהלב, הם לא יקשיבו.

אבל עכשיו, אחרי שאנדי עזב את הלהקה, אין אף אחד אחר שינהל אותם חוץ ממנו.

כשקאלירו הבין שלהיות מנהל זה דבר מורכב, הוא ניסה למצוא לעצמו מחליף אבל אף אחד לא רצה לקחת אחריות על הלהקה וכך הוא הפך להיות גם המנהל, גם כותב השירים וסולן וגם עוזר מפיק. המוזיקה, המקום שאליו היה נוהג לברוח, אזור המפלט שלו, הפכה לסיוט החלומי הגדול שלו.