פרק 41

20 2 0
                                    

הדלת נסגרה.

קאלירו חבט בסונטה באגרופיו, ללא הפסקה, בלי שתהיה לה יכולת להתגונן. כל גופה היה מכוסה חבורות ושטפי דם כחולים כמעט שחורים. הרוחות בחוץ השתוללו, הדמעות זלגו על לחייה בשקט.

"תהרוג אותי."

עדיף למות, מאשר לשאת את הכאב הזה. הכאב הבלתי אפשרי הזה.

אם רק הייתה יודעת, מה היא עשתה שמגיע לה הגורל הזה, אולי הייתה יכולה לשנות אותו.

כל מה שעיניה ראו היה אדם אהוב הופך למפלצת חסרת גבולות, מפלצת שרק מחפשת להרוס ולהחריב כל דבר שנמצא בדרכה. היא לכדה את מבטו הריק, החלול.

"תהרוג אותי, קאלירו." התחננה בפניו.

קאלירו חדל ממעשיו.

פניו התחוורו .המפלצת המכוערת הפכה לילד קטן ומפוחד.

ילד קטן, שכמעט איבד את החברה הכי טובה שלו, את הדבר היחיד שלמענו שווה לחיות.

ראשו היה מסוחרר. הוא נשען על אדן החלון ושאף  את האוויר המזוהם של העיר הגדולה והמפוארת.

המחשבות החלו להתגנב בזו אחר זו, עד שהן התערבבו אחת בתוך השנייה, כמו סערה של צבעים. כל הצבעים היפים של החיים התערבבו זה בתוך זה והכל נעשה עכור כמו מים של ביצה טובענית.

"קח רובה ותירה בי."

"אני לא רוצח." הוא ענה, מצומרר, מבלי להפנות אליה את מבטו.

סונטה ענתה שהוא הרג את הנפש שלה, ככה, לאט ובזהירות הוא הרעיל אותה.

מוות רגיל לא יהיה כואב יותר.

"לך זה לא יהיה כואב, כי את לא תרגישי דבר." קולו רעד.

"את חושבת תמיד רק על עצמך... לא שמת לב, נכון?"

סונטה צעקה עליו שיביט במראה לפני שהוא מדבר. איך הוא מעז להוציא משפט כזה מהפה שלו? היא חושבת רק על עצמה?

"זה הפה שלי ואני אגיד מה שאני רוצה להגיד." אמר קאלירו.

הוא הושיט יד ועזר לה לקום מהרצפה.

הוא ליטף את פניה באצבעותיו הארוכות. שוב הוא היה אוהב.

אך סונטה ידעה שזה רק עניין של זמן עד שהצד המכוער יראה את פניו. עד שהעשבים השוטים יצמחו. זה רק עניין של זמן עד שהמסכה שוב תיפול.

הוא מרח משחה על הפצעים שלה, ושיחק בתלתליה הארוכים.

הוא נישק אותה.

"בואי נצא לטייל, אני ואת." 

סונטה ענתה שהוא מוזמן לטייל לבד. הוא לא יכול רגע אחד להכות אותה עד שהיא כמעט מאבדת הכרה, ורגע אחרי זה לרצות להיות איתה. זה לא עובד ככה.  הוא חייב להחליט, או שהוא אוהב אותה או שהוא שונא אותה.
הוא לא יכול להתנדנד מצד לצד כמו מטוטלת.

מנגינות מכושפותWhere stories live. Discover now