מנגינות מכושפות

פרק 39

יום שלישי בבוקר, הרכבות חזרו לפעול אחרי התקלה שהייתה וסונטה הרהרה ברעיון לבקר את אביה ולדבר איתו על כל נושא האימוץ שלה. היא הרגישה שהיא חייבת לשמוע מה הוא אומר, הרי הוא מכיר אותה כל חייה ומצד שני, פחדה ממה שהיא עלולה לשמוע.
היא בהתה בשמיים הכחולים מבעד לתריס הסגור שגרם לה להרגיש כאילו היא נמצאת בתוך כלא.
ראשה היה כואב אחרי ההופעה של אתמול, עיניה נעצמו ונפקחו לסירוגין.
קאלירו הביט בה בדאגה.
"אני יוצא קצת לשחות, את מעדיפה שאני אשאר איתך?"
סונטה ענתה שהיא בסדר, היא לא רוצה להטריח אותו. הוא לא חייב להיות איתה כל הזמן, הוא יכול להמשיך בחייו הרגילים, היא תתמודד לבד.
"אני חושבת לבקר את אבא שלי."
"בשביל מה?" שאל קאלירו ואחר כך הוסיף שאין להם זמן, מחר הטיסה שלהם והם צריכים להתארגן, הרי בשביל זה לקחו יום חופש.
"אולי תבואי איתי לים?" הציע לה בחיוך, "את תיהני יותר מאשר ברכבת..."
סונטה קטעה אותו ואמרה שהיא חייבת לראות את אביה בדחיפות, כי יש לה דברים לספר לו.
היא תחזור בערב, זו הבטחה. קאלירו התיישב על המיטה לידה.
"את יכולה לספר לי," הוא העביר אצבע בתלתליה.
סונטה נעצה בו את מבטה.
"אתה לא חושב שאתה יודע מספיק?" שאלה אותו.
קאלירו דחף ידיו מתחת לחולצה שלה ולחש באוזנה שהוא תמיד שמח לדעת יותר, כמו כל האנשים, גם הוא מכור לחיים של אחרים.
"תפסיקי כבר לזוז!" הוא נשכב עלייה עם גופו, סונטה בעטה בו ברגליו.
פניו של קאלירו נעשו אדומות.
"למה את עושה לי את זה, סונטה?" הוא שאל בתסכול. "שבועיים שלמים את מתנהגת כלפי בכזו קרירות...את יודעת, יש גבול לסבלנות שלי!"
הוא פתח את הסוגר של החזייה שלה.
"קאלירו!" סונטה צרחה עליו, "אמרתי לך לא, אתה מכיר את המילה הזו?."
קאלירו ענה שהוא מכיר אבל היא בכל זאת חברה שלו. הוא יכול להיות פעם אחת עם מישהי אחרת, יש מיליון בנות בעולם שיסכימו, אבל הוא רוצה רק אותה.
"בעיה שלך." ענתה סונטה, "אני לא חייבת לרקוד לפי החליל שלך...."
היא זקוקה ליום אחד בלעדיו, להיות רחוקה ממנו ואז תוכל לראות את התמונה הגדולה.
קאלירו הרחיק את עצמו ממנה ותחושה חמוצה צרבה את ליבו.
כשהיו בתחנת הרכבת ניסה את מזלו פעם נוספת, אך סונטה לא שיתפה עמו פעולה.
היא הרגישה נבוכה מול כל האנשים.
היא נפרדה ממנו בנשיקה על הלחי, כזו שהיא כמעט בלתי מורגשת ועלתה לרכבת.

סונטה דפקה בדלת, דפיקות חלשות. תחושה רעה התפשטה בתוכה. מה היא תאמר? מה אם אביה לא ירצה לענות על שאלותיה? מה אם הוא ישאל אותה איך היא גילתה על כך? אולי היא נסעה את כל הדרך הזו לחינם? אולי עדיף לחזור?
היא עמדה לעשות כך ובדיוק אז הדלת נפתחה. אביה הביט בה במבט מופתע.
"סונטה, מזמן לא היית פה. החבר שלך איתך?"
סונטה ענתה שהוא העדיף לא לבוא, היו להם קצת בעיות בקשר בזמן האחרון.
"באת לבקש ממני עצה? את יודעת, את יכולה גם להתקשר..."
סונטה ענתה שהיא הגיעה כדי לדבר על משהו אחר, זו שיחה שלא מיועדת לטלפון ואולי עדיף שהוא ישב לפני שהיא מתחילה לדבר, כי זה עניין די גדול ורציני.
הזיעה ניגרה ממצחו והוא מזג לעצמו מיץ מהבקבוק שהיה על השולחן, הוא התיישב בכורסה הישנה.
"מה זה, סונטה. את בהריון? לא השתמשת באמצעי מניעה? הייתי.. לא זו אשמתי..."
"לא, לא." צחקה סונטה במבוכה, "אני לא בהריון... עדיין לא."
היא אפילו לא הייתה מסוגלת לדמיין את עצמה עם תינוק, היא בעצמה עוד הרגישה לפעמים כמו ילדה.
"אני רוצה לשאול שאלה, אבל תענה לי את האמת." היא עצרה לרגע כדי לקחת אוויר וכדי לעבד את המחשבות שלה. ארתור המתין בקוצר רוח לשמוע מה תגיד.
"אני מאומצת?"
הוא ניקה את אוזניו והצמיד משקפיו לאפו.
"רגע, שאלת אם את מאומצת?" הוא אמר, "מאיפה זה בא לך? את באמת חושבת ככה? מי הכניס לך את השטויות האלה לראש?"
"קאלירו." ענתה סונטה.
"מי זה?" שאל  לגו, שהיה גרוע בלזכור שמות.
"זה החבר שלי, הוא אמר לי שיכול להיות שאני מאומצת."
"ואת מאמינה לו?" שאל  לגו, "יש לו הוכחות?"
סונטה ענתה שהוא נפגש עם אימה הביולוגית והיא סיפרה לו שהם אימצו אותה.
"סונטה, את יודעת שגם אני יכול להמציא סיפור וגם את יכולה, אז מה אם הוא סיפר לך משהו כזה, זה לא אומר שזה נכון." הוא הוציא מהמדף אלבום ישן שכריכתו הייתה כמעט מפורקת והראה לסונטה תמונה מהלידה שלה, עם תאריך והכל בגב התמונה. דברים כאלה אי אפשר לזייף.
הוא שאל אותה אם היא עדיין חושבת שהיא מאומצת.
סונטה ענתה שהיא לא בטוחה. קאלירו תמיד אומר את האמת, למה שהוא ישקר לה בקשר לדבר כזה?
הוא אפילו התלבט איך להגיד לה את הדברים והתייחס לכל העניין ברצינות.
והאישה בתמונה לא מזכירה את אימא.
"היא הייתה אחרי תשעה חודשים של הריון, סונטה... אני לא מבין אותך, את באמת מאמינה לחבר שלך ולא לאבא שלך, את חושבת שאני משקר לך?"
סונטה בלעה רוק וענתה שהיא מבולבלת. היא לא יודעת מה לחשוב.
"אין מה לחשוב, סונטה, את לא מאומצת ואם את רוצה, אפשר להתקשר לאימא שלך שהיא תספר לך עד כמה היה לה קשה בלידה... לה את תאמיני?"
סונטה ענתה שזה חסר טעם, האישה לא תענה. היא נעלמה, היא ברחה.
"קאלירו אומר שהיא הייתה פחדנית, הוא אומר שהיא פחדה ממני."
"תפסיקי עם זה, סונטה!" לגו הרים את קולו, "תפסיקי להקשיב לו, למה שהיא תפחד ממך?"
סונטה ענתה שהיא לא יודעת, כי הוא מסרב לענות לה, בכל פעם שהיא מנסה לדבר איתו על הדברים האלה, הוא מסיט את השיחה לכיוון השני.
"זה כי הוא צריך לחשוב על סיפור טוב, סונטה, הוא מסובך בשקרים ולטובתך עדיף שתיפרדו. יש משהו במבט שלו שלא מוצא חן בעיני, יש בו משהו שתלטני."
סונטה החמיצה פניה, היא לא אהבה שמדברים רע על החבר שלה. הוא תמיד דואג לה, הוא מגן עלייה, הוא נמצא שם בשבילה כשהיא זקוקה לו.
"הוא עזר לי לגלות מחדש את המוזיקה."
"כן, ראיתי אותך בטקס." אמר לגו. הוא שאל אותה באיזה פרס היא זכתה ואיך זה שהיא יכולה לשיר מול מיליוני אנשים זרים, אך היא מעולם לא שרה בבית?
"כי אני לא יכולה." ענתה סונטה, "זה מסובך מדי להסביר את זה..."
היא החלה לתהות אם יש אמת במה שקאלירו אומר. ייתכן שאחותה לא באמת חולה וזה הכל מלכודת?
הוא שאל את סונטה אם היא נשארת לישון. שמחת החיים שלה חסרה בבית.
"לא." סונטה הביטה בשעון הגדול, "אני כבר צריכה ללכת. מחר אני טסה, יש לנו סיבוב הופעות."
היא הבטיחה שתבוא שוב לבקר, כשיהיה לה זמן. לוח הזמנים שלה עמוס.
לא קל לחיות חיים של כוכבת, בטח לא כשמתלווה לכך כל הבלגן הקשור לזהות שלה.
"תשמרי את התמונה הזו." הוא הושיט לה את תמונה שלה בתור תינוקת בבית החולים בידיה של אימה, "בכל פעם שתתלבטי אם את מאומצת, זו תהיה הוכחה שאת לא." סונטה הכניסה את התמונה לתוך התיק.
"אל תשכחי אותי, סונטה" דמעות זלגו על לחייו. הוא חיבק אותה וסירב לעזוב.
"אבא, אני באמת חייבת ללכת." אמרה סונטה, די בחוסר סבלנות. "להתראות."
.לגו סגר את הדלת אחריו, בשקט.
הוא צפה בה בעצב, בזמן שהלכה במורד הגבעה התלולה.
הייתה לו תחושה שזו תהיה הפעם האחרונה בה הם נפגשים. הילדה הקטנה שלו, זו שהיה מנדנד בנדנדה, זו שהייתה רצה בשדות וקוטפת פרחים גדלה להיות אישה של העולם הגדול, היא כבר לא צריכה אותו יותר.