השמיים היו כחולים והרחוב היה תוסס ועמוס בצבעים, אך בעבור קאלירו זה היה היום השחור ביותר שידע בחייו. כל מה שאהב, נלקח ממנו ברגע אחד.
הוא צפה באיש תולש את הכרזות של הלהקה מעמודי הרחוב.
סונטה נאלצה לאחוז בו כדי למנוע ממנו לעשות מעשה.
"אולי נלך לחוף?" הציעה.
קאלירו ענה שאין להם זמן, הם כבר היו צריכים להגיע לאולפן.. מה הטעם, להקליט שירים אם אי אפשר להופיע איתם אחר כך?
הוא מרגיש כל כך אבוד בלי האהבה של הקהל, בלי הלילות הלבנים.
"אל תהיה כזה דרמטי, קאלירו!" אמרה סונטה, "זה יעבור בקרוב. חוץ מזה, יש לך אותי. זה לא מספיק לך?"
היא בהתה בעיניו, בציפייה לשמוע את המילים המחממות שלא נאמרו.
"אולי תעשי קסם?" ביקש. "תחזירי אותנו לבמה?"
היא סירבה בלי לחשוב פעמיים, אחרי כל האסונות שקרו היא החליטה שיותר לא תיגע במפוחית.
מכשפה או לא, היא לא לוקחת סיכונים, היא למדה את הלקח.
רק טיפש טובל יד באש פעמיים.
"בבקשה, את היחידה שיכולה לעזור!" התחנן בפנייה קאלירו, "תזכרי בזכות מי את חייה... את זוכרת?"
אחר כך הוא שאל אותה למה היא לא החייתה את הנער וזהו? היא הייתה חוסכת לכולם את כל ההסתבכות הזאת! אבל לא, היא חושבת רק על עצמה. הוא הניח את ראשו על הכרית הכחולה. כזאת טיפשה ואגואיסטית.
"אני לא חייבת לך שום דבר, אם ככה אתה רומז" שילבה סונטה את זרועותיה, "תקבל את העונש שלך ותתמודד עם המעשים שלך. אני לא צריכה לתקן שום דבר שעשית!"
"תראו מי מדברת... את לא ברחת מהכלא בעצמך?"
"ברחתי כי רצו להרוג אותי. אחרת הייתי נשארת שם... אתה חושב שרציתי לבוא לעיר?" היא אספה את שיערה בגומייה. "אני גם לא רוצחת, כמוך."
סונטה מיד נשכה שפתייה והסיטה מבטה לעברו השני של הרחוב, אל שתי אימהות עם עגלות שדיברו זו עם זו.
אלה לא היו מילים חכמות לומר. קאלירו כיווץ את ידו, גבות הפכו מלוכסנות, עיניו בערו.
ליבה של סונטה החל לרוץ, היא רצתה לברוח, אך במקום זאת, רגליה היו ממוסמרות לאדמה.
היא כבר הייתה יכולה לדמיין את האגרוף מכוון לעברה, כשקאלירו החל לספור לאחור.
"קאלירו, בבקשה אל תפגע בי..." קולה היה כשל ילדה קטנה. "לא... לא התכוונתי."
קאלירו פתח את אגרופו.
הוא מלמל משפט לא ברור וחצה אל עבר הצד השני של הרחוב.
מיום ליום צפתה סונטה כיצד הצבע אוזל מעיניו , הניצוץ התמידי כבה לאיטו.
הוא לא הרבה לצאת מהבית, אלא אם היה חייב ואת רוב זמנו העביר בצפייה בסדרות בטלוויזיה ובאכילת חטיפים. סונטה הייתה מנסה לשכנע אותו לצאת, עד שהיא התייאשה.
בהקלטות באולפן, האיש שתמיד היה צועק נעלם, ובמקומו הופיע אדם שקט, מכונס בעצמו ואדיש למתרחש סביבו. נגינתו הייתה מרושלת ומזלזלת וכששר, קולו כמעט ולא נשמע. פעם אחת אף נרדם באמצע ההקלטה.
אקיטו הכה במצילה כדי להעירו, אחרי ששום דבר לא עזר.
הוא הכין לשניהם קפה והם יצאו החוצה, ליהנות מקרני השמש החמימות, שהיו מופיעות לרגע ונעלמות.
"קאלירו, תקשיב, המצב הזה קשה לכולם..." הוא אמר.
קאלירו ענה שזה לא נראה ככה, אחרת הם היו נלחמים כמוהו על החזרה לבמה.
לא אכפת להם, אז הם לא עושים שום דבר.
"זה לא שלא אכפת לנו..." אמר אקיטו, אחר כך תיקן ואמר שהוא מדבר רק על עצמו, מיינריד אף פעם לא חיבב את ההופעות וסונטה גם לא מתלהבת מהבמה.
"אז למה רק אני נלחם?!" שאל קאלירו ותבע את התשובה באופן מידי, "רק אני נפגש עם החולדות המסריחות האלה ומדבר איתם, זה כמו לדבר לקיר."
אקיטו ענה שהוא לא רואה טעם להשקיע מאמץ, לא יקרה שום דבר אם תהיה להם קצת הפסקה מהבמה.
חוץ מזה, קאלירו רואה בעצמו שאין עם מי לדבר.
"אני רק בן אדם אחד..." אמר קאלירו. "אולי אם הייתם מצטרפים אליי, זה היה עוזר, אבל לא, אתם כמו מריונטות חסרות אישיות...לא אכפת לכם משום דבר!" הוא בעט בכוס הריקה והיא נחתה על גג של מכונית נוסעת.
"מה עם סונטה? היא לא יכולה לעשות קסם?"
קאלירו אמר שהוא כבר ביקש ממנה, זה הדבר הראשון שעשה, אבל המכשפה הקטנה לא משתפת פעולה, היא מסרבת להשתמש בכוחות שלה.
"טוב, אתה לא יכול להכריח אותה..." אמר אקיטו. "ואל תדאג, אנחנו נחזור לבמה. אני בטוח."
הוא נכנס פנימה וסגר בשקט את הדלת.
"איפה קאלירו?" שאל אנדי.
אקיטו ענה שהוא נשאר בחוץ, אולי אפילו הלך הביתה. עדיף שייקחו הפסקה מההופעות האלה. הסולן שלהם לא משתף פעולה.
"שום הפסקה!" אנדי דפק על השולחן, "יש לכם אלבום להקליט, להקות אחרות...."
"כן, כן... להקות אחרות מוציאות שלושה אלבומים בחודש, אבל אין לנו סולן."
"אז שסונטה תהיה הסולנית... יש לנו שבועיים עד להוצאה ואפילו חצי שיר אין, איפה מר "אני כותב שש מאות שירים בלילה אחד?!"
הוא יצא החוצה בסערה, כדי לדבר עם קאלירו שישב ובהה במכוניות החולפות בחוסר מעש.
"אתה מוכן להפסיק להתנהג כמו ילד קטן? אני אעיף אותך מהלהקה והפעם זה רציני."
קאלירו ענה בשקט שהוא יפסיק להתנהג כמו שהוא מתנהג, ברגע שהם ישובו להופיע.
חוץ מזה, אין מישהו שיחליף אותו, החברים שלו לא עושים שום דבר בלעדיו.
"אולי לא שמת לב, אבל סונטה תפסה את המקום שלך." אמר אנדי, "אתה לא כזה חסר תחליף."
"טוב, אם ככה..." אמר קאלירו, תוך כדי שעיניו עוקבות אחר מכונית ספורט אדומה, "למה אתה לא מבטל את החוזה שלי? אני מיותר, אני מרגיש את זה... אני פשוט... לא רואה טעם יותר בכל הדברים האלה... אני לא מבין למה אנחנו מקליטים שירים..."
"מה זאת אומרת למה?" שאל אנדי, "אתם להקה, זה מה שלהקות עושות."
קאלירו ענה שהוא צריך את הקהל שלו, עבר חודש מאז שהם היו על במה והוא מרגיש שהעולם שלו קורס.
אולי לאחרים לא אכפת, אבל בשבילו ההופעות הן כמו אוויר לנשימה, ההתלהבות של הקהל.
זה לא מספיק שהוא מקליט אלבום, הוא רוצה לשמוע את האנשים שרים יחד איתו, צוחקים ביחד איתו, בוכים יחד איתו, הוא רוצה לראות את ההתרגשות בעיניהם, את החיוך על הפנים שלהם.
"אמרתי לך, אני מטפל בזה." שיקר אנדי.
האמת הייתה שהוא דווקא שמח לחיות בלי הלחץ של ההופעות, שרק בנס הסתיימו במכות קלות ולא במוות של אחד מחברי הלהקה. התפנה לו זמן להשקיע בתחביבים שזנח, כמו תחביב הכתיבה שלו והוא לא רצה לשוב לאחור, אל כל הסיוט שנקרא הופעות, הוא גם קיבל הצעה להפוך למנהל של להקה אחרת, של נערים מחונכים שלא עושים בעיות, סכום כסף נאה, מכונית חדשה. הוא החל לחלום בהקיץ, עד שקולו של קאלירו העיר אותו.
"כמה זמן זה ייקח, אנדי?" שאל קאלירו.
אנדי ענה שהוא לא יודע והוא גם לא בטוח שכדאי לנסות לשנות את המצב. השופט נתן לו עונש קל, שלוש שנים בלי הופעות. זה עדיף על פני עשרים שנה בכלא. לא?
"לא מגיע לי שום עונש." אמר קאלירו, "אני בסך הכל הגנתי על אחי הקטן!"
אנדי ענה שהוא יודע, אבל בכל זאת, המצלמה מראה שהוא מרסק גולגולת של נער עם הגיטרה שלו.
הוא כיבה את הסיגריה שלו על המדרגות והוציא מתוך הכיס שלו את כרטיס הביקור של האמרגן של הלהקה שאותה הציעו לו לנהל. הוא הקיש את המספר ואז פגש בעיניו הכבויות של קאלירו ומיד עלתה בו מחשבה על הילד שמעולם לא היה לו. ילד שזקוק ליד מכוונת, למישהו שיראה לו את הדרך.
למרות כל הצרות שקאלירו היה גורם, אנדי סירב לוותר עליו.
הוא הכניס את הטלפון שלו לכיס והבטיח לקאלירו שעד סוף השנה הוא ידאג שהם יופיעו.
הוא לא יודע איך, אבל הוא מבטיח שזה יקרה.
YOU ARE READING
מנגינות מכושפות
הרפתקאותטעות אחת קטנה מטלטלת את חייה של סונטה. כעת עליה להתרגל לחיים בעיר הגדולה הרחק מכל מה שאהבה והכירה. שם פוגשת סונטה את קאלירו שהופך לחלק מרכזי בחייה. הוא עוזר לה לגלות את הכישרון האבוד שלה ולהגשים את חלומה הגדול, אך עד מהרה היא מגלה שלא הכל זוהר כמו ש...
