מנגינות מכושפות

פרק 15

הכבישים היו מוצפים במים ורק קרני שמש מועטות האירו את הבית הקטן. סונטה הביטה בסקרנות בתמונות הדהויות שקישטו את הקירות הלבנים.
"סונטינה, במה את שקועה ככה?"
קולו הנמוך של קאלירו הבהיל אותה והיא התפרצה עליו בכעס.

"אל תקרא לי ככה!!"
"למה? זה מפריע לך?" שאל קאלירו בלגלוג, הוא נהנה להתגרות בה, למרות שלפעמים זה היה קל מדי. סונטה בלעה את רוקה והנהנה.
"ככה אמא שלי הייתה קוראת לי." היא ענתה.
קאלירו אמר שהוא לא אמא שלה וחוץ מזה, סונטינה זה שם יפה. סונטה הנידה בראשה.
"השם שלי תמיד עשה לי בעיות, מאז שאני ילדה. אני חושבת להחליף אותו, מה דעתך על השם ויולט?"
"איזה צרות יכולות להיגרם בגלל השם שלך?"
סונטה סיפרה לו על המזל הרע שרודף אחריה. הוא שמע את הסיפור על הבריחה מהבית, אך מעולם לא סיפרה לו על כל הפעמים בהם הילדים היו רודפים אחריה עם מקלות ועליהם תולעים.
"אני נזכרת עכשיו...הם רדפו אחריי עד לנהר, כמעט מעדתי בגלל האבנים, אני שומעת את הקולות שלהם..."
היא דיברה במהירות ועל פניה הייתה הבעה כאילו הדברים מתרחשים ממש באותו רגע והיא לא נמצאת מוגנת בזרועותיו של קאלירו.
"הם קראו לי מכשפה, שרפו את החפצים שלי, אפילו ניסו פעם לשרוף לי את השיער..."
מבט של זעזוע חדר לעיניו של קאלירו, אגרופיו הפכו קפוצים. אם רק היה שם כדי להראות להם מה זה. "לא היה אף אחד שיעזור?" שאל.
סונטה ענתה שהיו מבוגרים בסביבה, אבל רובם התעלמו ואלה שכן רצו לעזור...
"טוב, אני אשמה...לא רציתי שיעזרו לי."
"למה?" שאל קאלירו.
סונטה ענתה שהוא לא יבין.
"אני מבין." אמר קאלירו, "זאת אומרת, אני לא מבין, למה לא ביקשת עזרה?"
סונטה ענתה בקול רועד שהילדים שהציקו לה איימו עלייה שאם תערב מבוגר, הם יפגעו במשפחה שלה.
"סונטה, הם ילדים קטנים. מה הם היו עושים לך?!"
סונטה הנידה בראשה לשלילה, יכול להיות שהם באמת סתם איימו עלייה, אבל אם הוא היה במקומה, הוא היה יכול להבין אותה. היא הייתה אחת מול עשרות. היא העדיפה לא לבחון את הגבולות שלהם.
"נעלתי את עצמי בבית, עם ההורים שלי, לא דיברתי עם אף אחד... הרגשתי כל כך מושפלת ובודדה...."
היא שאפה אוויר והפסיקה לדבר. "אולי נצא לראות סרט?" הציעה.
"איזה סרט?" שאל קאלירו.
"לא יודעת...מה אתה אוהב לראות?" שאלה סונטה.
קאלירו השיב שהוא כבר לא יודע, הוא לא ראה אף סרט מאז שהיה בן שבע עשרה, אין לו מספיק זמן בשביל זה עם כל העיסוקים שיש לו.
"ועכשיו יש לך זמן?" שאלה סונטה.
קאלירו ענה שהוא יכול למצוא זמן פנוי, אם זה חשוב לה. אולי גם אחד החברים שלו ירצה להצטרף אליהם.
"לא." ענתה סונטה, "אני רוצה שנלך רק שנינו. אם זה בסדר?"
"את מתכוונת לדייט?" שאל קאלירו. סונטה ענתה שזה לא יכול להיות דייט, אם הם מכירים.
כעבור שעה הם היו בדרך לקולנוע. הם דיברו כדי להעביר את הזמן וסונטה סיפרה את המשך הסיפור שלה, לאחר שהתעקש לשמוע את כולו.
"אני לא מבין... למה הם עשו את זה?"
סונטה ענתה שהיא בעצמה לא יודעת, הם סתם ילדים רעים כנראה שנהנים להציק ולפגוע.
"למרות שלא תמיד זה היה ככה.." אמרה.
קאלירו שאל אותה מתי הכל התחיל. סונטה עצמה את עיניה כדי להיזכר.
"זה התחיל כששרתי בהופעה בתיאטרון, מאז אותו הלילה לא הפסיקו להציק לי, עד שהחלטתי להפסיק לשיר ליד אנשים ואז הכל נגמר..."
עיניו של קאלירו נפקחו לרווחה כמי שגילה סוד על היקום עצמו. הרגל שלו החליקה מהדוושה והוא נכנס בחוזקה במכונית שהייתה לפניו. כל גופה של סונטה היה צמרמורת, היא התאמצה להרים את עצמה מבין ההריסות.
קאלירו לעומתה, היה רגוע בצורה מעוררת כעס.
"קאלירו, אתה מבין שעשית תאונה, נכון?!" שאלה סונטה בכעס.
היא החלה לתהות האם קאלירו ניסה להרוג אותה בכוונה... לפי המבט שלו זה נראה ככה.
"סונטה, תשירי משהו." ביקש קאלירו.
"מה הקשר עכשיו?! קאלירו, תגיד לי, אתה מטומטם או משהו? תזמין לפה אמבולנס ואז אני אחליט אם אני רוצה לשיר לבן אדם שכמעט הרג אותי!"
"גם אני כמעט מתתי." אמר קאלירו, "את חושבת שרציתי שזה יקרה?"
הוא הושיט יד כדי ללטף את השיער שלה, אך היא הרחיקה אותו ממנה בגסות.
"אני לא חיית המחמד שלך." אמרה בפנים זועפות. "ואם זה באמת לא היה בכוונה, למה יש לך חיוך מרוח על כל הפנים? אני לא מכירה אף בן אדם שעבר תאונה ומחייך ככה."
"אני מחייך?" שאל קאלירו.
סונטה הביאה לו מראה כדי שיראה שהיא דוברת אמת. היא שאלה אותו איך זה שהוא לא נפצע?
קאלירו הראה לה את הפצע ברגלו.
"קאלירו!! אתה מאבד יותר מדי דם. חייבים להתקשר למישהו שיעזור. איפה הטלפון?"
היה קשה למצוא את הטלפון הקטן בין כל ההריסות.
"הוא נשבר." אמר קאלירו. "סונטה, אני מתחנן, תשירי לי שיר." אמר בקול רפה.
סונטה הסירה את החולצה שלה והניחה אותה על הפצע המדמם של קאלירו, כדי שיספוג את הדם שלו. היא דפקה על החלונות של המכוניות שעמדו בצומת כדי לבקש מהאנשים עזרה, אך כולם מיהרו ולא היו מוכנים לעזור.
"החבר שלי עומד למות!" צעקה הנערה אפורת העיניים בהיסטריה. "מישהו חייב לעזור לי, בבקשה!"
הדמעות זלגו על לחייה.
אנשים חסרי לב, היא קיללה אותם בליבה ואיחלה להם שכשהם יהיו במצוקה, איש לא יושיט את ידו.
"סונטה...תפסיקי להיות דרמטית." ביקש קאלירו, "את יכולה להפסיק את זה ברגע." הוא אמר.
סונטה נעצה בו את מבטה ושאלה אותו בלי מילים איך הוא יכול להיות כל כך רגוע, כשהוא נמצא בתוך השלולית של הדם של עצמו. אפילו הפנים שלו נעשו חיוורות.
"סונטה, את מוכנה לסמוך עליי?" שאל קאלירו. "אנחנו נהיה בסדר."
"מבטיח?"

קאלירו לחש שהוא מבטיח וביקש ממנה שתשיר, לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי.
סונטה פתחה את פיה, אך אף קול לא יצא ממנו. היא הרגישה כאילו יש לה גוש תקוע בגרון.
"סונטה, תעשי את זה בשבילי." אמר קאלירו, בקול יבש וצרוד.
סונטה עצמה את עיניה ושרה, הכאב שלה נעלם לאיטו וכשפקחה את עיניה ראתה את קאלירו עומד זקוף על שתי רגליו, רק חלקי המכוניות העידו על התאונה שעברו.
היא חיפשה את האנשים שטיפלו בקאלירו בזמן שהיא שרה, לא היו כאלה.
"קאלירו, אתה ידעת מה הולך לקרות?" שאלה סונטה.
קאלירו הניד את ראשו לשלילה ושיקר שהוא מופתע בדיוק כמוה.
סונטה לא האמינה לו, באופן די צפוי.
"היית יכול למות!" היא אמרה, "כמה מזל יש לך..."
קאלירו צחק בקול גדול, אך לא תיקן את הטעות שלה. מזל היא קוראת לזה?
איפה היה המזל שלו ביום בו אחותו טבעה? אולי עדיף שהיא תמשיך להיות בורה ולא לדעת על הכוחות המיוחדים שלה, ככה הוא יוכל לנצל אותה ביותר קלות.