מנגינות מכושפות

פרק 30

קאלירו כסס את ציפורניו וקילף את העור מסביבן.. נותרו רק חמש דקות עד להופעה וסונטה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. הוא לא הצליח למצוא אותה באף מקום שבו חיפש והטלפון שלה לא היה זמין.
" היום בבוקר היא נסעה הביתה." הזכיר לו אקיטו.
הוא הוסיף שזו באמת הייתה טעות לצרף בת ללהקה. בנות פועלות לפי רגש, אין להן היגיון.
המנחה של הערב קרא ללהקה לעלות לבמה, אך קאלירו סירב להופיע כל עוד סונטה לא נמצאת איתו. איך הם יופיעו בלי גיטרה?
"גריטל ינגן." אמר אנדי "אני יודע שיש פה כאלה שלא מחבבים אותו, אבל עם מקצועיות אי אפשר להתווכח. עכשיו תעלו לבמה. מהר. ההופעה מצולמת."
בלית ברירה, הלהקה עלתה להופיע.
גריטל גנב את כל ההצגה וזה היה דבר שהרגיז את קאלירו עד מאוד, עבורו, הבמה הייתה המקום בו היה יכול להראות את הצד הפרוע שלו, המקום בו היה יכול לשכוח מהכאב ולהפוך לאדם הגדול מכולם.
אין מקום לשני ענקים על במה כזו קטנה.
אין מקום לשני ענקים בלהקה שלו.
הוא ירד מהבמה לקולות הבוז של האנשים בקהל. המאבטחים ניסו להחזיר אותו בחזרה לבמה, אך הוא התעקש לא להופיע. הוא היה יכול לחשוב רק על סונטה. הוא פחד שהיא נמצאת בסכנה. לגמרי לבד.
הוא נכנס לחדר האיפור.
"קאלירו, מה אתה עושה פה?" שאלה אותו המאפרת. "למה אתה לא על הבמה?"
קאלירו ענה שהוא לא מרגיש טוב, הוא חושב שהוא חולה.
"אוי.. החברה הקטנה שלך עזבה אותך?" שאלה המאפרת בלעג, "אני בטוחה שיש פה עוד מלא בנות שוות בקהל..."
קאלירו נעץ בה מבט. הוא ביקש ממנה שתעזור לו להסיר את האיפור ותעזור לו לברוח דרך הדלת האחורית. הוא חייב לנסוע מחוץ לעיר.
"לא משלמים לי על זה." אמרה המאפרת בכעס. "חוץ מזה, הקהל שלך מחכה לך. אתה באמת מוכן לאכזב את כל המעריצים הנאמנים שלך בשביל איזו נערה אחת? יש עוד מיליון כמוה."
קאלירו השתעל בחוזקה והתעטש שלוש פעמים רצופות.
הוא קינח את אפו בחוזקה ונשכב על ספת קטיפה.
"קאלירו..." ניגשה אליו המאפרת. "אתה רוצה שאני אקרא לאנדי?"
קאלירו ענה שאין צורך, הוא רק זקוק למנוחה. בטח הסושי שאכל בצהריים היה מקולקל.
"לא התכוונתי לפגוע בך." אמרה המאפרת.
"זה בסדר, לילי." חייך קאלירו. "אני יודע שלא התכוונת."
"אני לא רוצה שתפסיק להופיע רק כי הלב שלך נשבר." אמרה לילי. "תקשיב איך הקהל קורא לך...הם רוצים אותך."
היא פתחה את הדלת, כדי שהוא יוכל לשמוע יותר טוב את הצעקות של המעריצים שלו.
"אני לא מופיע בלי סונטה." הוא אמר "לא אכפת לי משום דבר."
לילי צקצקה בלשונה ואמרה שזו התנהגות שלא מתאימה לו. ממתי הוא נותן לאהבה להשפיע עליו בצורה כזו? הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. הוא הבטיח משהו לכל האנשים האלה והוא חייב לקיים את ההבטחה שלו.
"לילי, תשתקי." 
הוא פתח את הדלת האחורית, אוויר קר בירך אותו לשלום ביציאה.
"קאלירו, למה אתה לא על הבמה?" שאל אנדי בכעס. הוא הציע לחלוק איתו סיגריה, כדי שיירגע קצת. קאלירו סירב בנימוס וענה שהוא חולה.
"חולה או מתחלה?" שאל אנדי, "כי בזמן האחרון יש יותר מדי בעיות איתך. אני חושב שנעיף אותך מהלהקה."
קאלירו בלע את הרוק שלו.
"מי יהיה הסולן?" הוא שאל, כאילו מדובר בתרחיש דמיוני שלא יכול לקרות במציאות.
אנדי צחק וענה שיש מספיק זמרים בעיר ואם הוא לא ימצא בעיר הוא יחפש בעיר הסמוכה ואם לא, אז הוא יחפש מעבר לים והוא ממליץ לקאלירו להוריד מעט את האף, כי לכל אדם יש מחליף.
הוא לא יחיד מסוגו. הוא לא יכול לא להופיע כל פעם שהוא קצת חולה. בסוף לקהל ימאס ממנו.
"עכשיו זה השיר האחרון." אמר אנדי. הוא תפס בחוזקה בידו של המורד הקטן שהזכיר לו את הבן שלעולם לא היה לו. "תעלה לבמה ואל תרד ממנה עד שההופעה נגמרת."
הוא הזהיר אותו שאם ירד מהבמה, הוא כבר לא יהיה חלק מהלהקה והפעם הוא באמת מתכוון לזה.
נמאסו עליו כל המשחקים שלו.
בלית ברירה, קאלירו עלה לבמה, לקול התשואות של מעריציו.
עד מהרה, הדאגה לסונטה פינתה את מקומה לאהבה של הקהל ושוב הרגיש כאילו הוא נמצא על פסגת העולם עד שהשיר נגמר.





שתי דפיקות בדלת.
סונטה פתחה אותה, קצת מבולבלת.
"קאלירו, מה אתה עושה פה?" שאלה, בקול ישנוני. היא שפשפה את עיניה העייפות וביקשה ממנו ללכת. זה אמצע הלילה והיא רוצה לחזור לישון.
קאלירו נכנס פנימה וביקש ממנה להכין לו קפה, הנסיעה ברכבת התישה אותו.
"תכין לעצמך." סונטה הושיטה לו ספל. "אני לא המשרתת שלך. מה בכלל אתה עושה פה?"
קאלירו ענה שהוא בא כדי לקחת אותה, כמובן. הוא ביקש ממנה להכין את כל מה שהיא צריכה כי ברגע שהוא מסיים לשתות את הקפה הם הולכים והוא שותה מהר.
"קאלירו, אני לא הולכת." אמרה סונטה. "אתה מצפה שאני אשאיר את אחותי הקטנה לבד? אתה מצפה שאני אשאיר את אבא שלי עם כל העבודה? הם המשפחה היחידה שיש לי." 
היא הסתכלה במבט חטוף על אביה שנחר על הספה בסלון.
קאלירו אמר שהוא מצפה ממנה להיות אחראית ולא להיעלם כמה שעות לפני ההופעה.
על מה היא חשבה כשחתמה על החוזה? זה עניין רציני, זה לא משחק.
סונטה ענתה שהיא יודעת, אבל היא לא הייתה יכולה לשאת את המחשבה שהיא תופיע על במה ותנגן בזמן שאחותה הקטנה מרותקת למיטה, חוץ מזה, היא עדיין לא מרגישה בנוח מול כל האנשים.
"מתרגלים לזה..." אמר קאלירו. "חוץ מזה," הוא הוסיף. "אחותך בכלל לא חולה."
לסונטה התחשק לשפוך עליו את הקפה הרותח. איך הוא יכול להוציא מהפה שלו משפט כזה מטומטם? האם אין לו לב? הוא ראה את אחותה,  כמה חיוורת היא.
"אני חושבת שהרופאים שבדקו אותה מבינים טוב יותר ממך..." אמרה, "עכשיו, אם לא אכפת לך, אני אחזור לישון. לילה טוב."
"סונטה, עם מי את מדברת?" אנג'ל שפשפה את עיניה.
הכאבים העזים מנעו ממנה לישון שינה ערבה והמזרן הישן לא הועיל למצבה.
"שום דבר, זה קאלירו, הוא תכף הולך." אמרה סונטה. "תחזרי לישון."
היא הרימה אותה לחדר שלה והשכיבה אותה במיטה.
"סוני, את הולכת, נכון? את הולכת עם האיש הזה, כמו אמא..."
סונטה ענתה שהיא לא מבינה על מה היא מדברת. מאיפה היא נזכרה באימא שלהן? הן לא דיברו עלייה מאז שהן הלכו.
"עכשיו ראיתי אותו מהזווית הנכונה." אנג'ל לחשה, כדי שקאלירו לא ישמע אותה. "זה אותו איש שלקח את אמא שלנו. הוא בא מוקדם בבוקר, שמעתי רעש של מכונית אז התעוררתי וראיתי אותו."
סונטה צחקה ואמרה לאנג'ל שהעייפות גורמת לה לדמיין דברים.
"אל תדאגי, אני נשארת פה." היא ליטפה את שיערה. "אני לא עוזבת את אחותי. את יודעת שאת העולם שלי, נכון? עכשיו עצמי עינייך, חלמי חלומות מתוקים."
היא נשקה לה נשיקה אחת בכל לחי ואחת על כל עפעף, כיבתה את האור ויצאה מהחדר.
"על מה דיברת עם אחותך?" שאל קאלירו.
קולו הקפיץ אותה. היא הבחינה בספל הקפה הריק בידו.
"חשבתי שאמרת שאתה הולך." היא הניחה ידיה על מותניה ונעצה בו מבט.
"רק אם תבואי איתי." אמר קאלירו.
"מה יקרה אם אני לא אבוא?" דרשה סונטה לדעת. היא הוציאה ספר מהמדף ועשתה את עצמה מעיינת בו, כדי  שיבין שהיא לא רוצה לדבר. אך השיטה לא עבדה על קאלירו. הוא לא הבין את הרמז.
"את תהיי בסכנה!" קולו היה רועם . "סונטה, אסור לך להישאר פה. את לא מבינה?"
סונטה דחפה אותו מחוץ לבית ונעלה את הדלת.
הוא צעק לה שתכניס אותו, כי בחוץ התחיל לרדת גשם והרגליים שלו רטובות.
"לך הביתה!" סונטה צעקה מבעד לחלון ושוב העירה את אנג'ל.
הוא התעקש שהוא לא הולך, כל עוד היא לא באה איתו. הוא מוכן לשבת בחוץ שבוע ולחכות.
הוא לא נותן לה להישאר במקום הזה, בתוך הסבכים של היער החונק.
"היא לא הולכת איתך, כמה פעמים היא צריכה לומר לך את זה?" אמרה אנג'ל בקול מלא חריקות.
היא הביטה בעיניו החומות הכהות.
זה אותו האיש שלקח את אימה מהבית והוא לא נותן לה ליצור איתם קשר.
היא נצמדה לרגלה של סונטה.
"אנג'ל, למה את ערה?" שאלה סונטה בכעס, "תחזרי לישון, מהר, לפני שאבא יתעורר."
אנג'ל צייתה לה והלכה לא לפני שביקשה ממנה להבטיח שהיא לא תלך עם קאלירו.
היא לא רוצה שיקרה לה מה שקרה לאמא.
וכן, היא בטוחה שקאלירו זה האיש שלקח אותה, המבט שלו מסגיר אותו.
קאלירו צעק מבעד לחלון החצי סגור שהוא יכול לשמוע אותה היטב, יש לו שמיעה של מוזיקאים.
היא מדברת שטויות, הוא מעולם לא פגש את אמא שלהן.
חוץ מזה, הוא וסונטה חברים והיא צריכה לחזור לעיר כי יש להם הופעה. זה הכל.
"את מוכנה?" שאל את סונטה כשאחותה הייתה רחוקה מטווח שמיעה. "תיקחי את כל מה שאת אוהבת, כי את לא חוזרת לפה."
"מה זאת אומרת?" שאלה סונטה בכעס. "ברור שאני חוזרת..."
קאלירו תפס בידה וביקש ממנה בשקט להביט על הקירות של הבית, על החפצים, לספוג הכל היטב לזיכרון שלה, את העליבות של הבית. בקרוב הכל יעלם והיא תפקח את עיניה לעולם אחר.