פרק 28
"דין?" קראתי.
אך הוא פשוט הניח את ידו עליי וסירב לשחרר, נאנחתי.
אם זה היה בזמן אחר לא היה אכפת לי לסלק את ידו ולעזוב את החדר, אך הפעם זה היה מסובך יותר.
הרגשתי אשמה על כך שהוא הגן עליי בגופו בעוד זה מה שאני הייתי אמורה לעשות.
הרגשתי אשמה על כך שלא קלטתי לפני כן שזו הייתה מלוכדת או העובדה הפשוטה שהבנתי זאת ברגע האחרון וזה מה שגרם לפציעתו.
האשמתי את עצמי והרגשה הזו לא עמדה לעזוב בקרוב.
ולכן שהוא הניח את ידו עליי ונצמד אליי בשנתו לא העזתי להזיז אותו.
אולי זה העונש שלי על כך שלא הייתי זהירה מספיק.
הבטתי אליו, הוא נרדם, לא היה סיכוי להעיר אותו, ואני גם הייתי עייפה כל כך, אך הנעלים הציקו לי והבגדים שלי הריחו כמו אפר ואש, הנחתי שגם אני הרחתי ככה.
הייתי חייבת למצוא דרך להתחמק מהאחיזה שלו בי.
הוא נרדם כל כך בקלות, היום שלו היה עמוס ועכשיו היינו צריכים לעצור את הצילומים של הסדרה שלו שוב.
הבטתי לעבר התקרה בחדר החשוך וחשבתי.
חשבתי על כל אותם רגעים שבהם הבנתי שנתפסנו בתוך המלכדות, על הפחד מפני אסון ועל האדרנלין שהציף את גופי שרציתי במדרגות במטרה ברורה.
חשבתי על הפציעה של דין, על הבנה שהוא פצוע ועל המחשבה היחידה שהייתה לי באותו רגע.
חשבתי על כך שהכול התחיל להיות יותר כמו פאזל, ככל שחשפתי יותר חלקים התחלתי להבין שיש הרבה יותר חלקים נסתרים.
התחלתי להבין שזה לא היה פשוט כמו שזה נראה בהתחלה, הם לא היו מעוניינים רק לרגל אחרי חייו הפרטים של דין, זה היה עמוק יותר, הם רצו לפגוע בו.
הפרסומים האלו לא היו יותר מרק אחיזת עיניים, אחת שבנויה היטב כי הגענו למקום שלהם.
הכול הייתה בשביל מטרה אחת הם רצו להרוג, זה היה ניסיון לרצח.
כנראה באמת נכנסתי לתוך אזור אסון, הייתה לי מטרה אחת לצאת בחיים.
המחשבות שלי המשיכו לנדוד בין פחד ואומץ עד שלבסוף נרדמתי.
*
התעוררתי למיטה ריקה, החדר של דין, התמונות שלו ושל המשפחה שלו היו על יד המיטה, המבטים החמים והחיוכים גרמו לי לחייך, כנראה שיש תמונות כאלו שמתעוררים איתם כל בוקר יש להם השפעה ניכרת על מצב הרוח.
הראש שלי כאב ועדיין הייתי מטונפת מאתמול, איך בכלל הצלחתי להירדם ככה?
רק לאחר מכן נזכרתי שהאשמה לא הייתה תלויה בי, זה היה דין שהשאיר אותי במקום ואני לא רציתי לפגוע בו.
מאחר שהוא נפצע והוא צריך להיות במיטה, נח.
איפה הוא לעזאזל?
התרוממתי מהמיטה, הייתי צריכה למצוא את דין, הוא פצוע, איפה הוא יכול להיות כרגע?
"דין?" קראתי בקול.
פתחתי את דלת החדר וקראתי שוב, הפעם הוא ענה לי.
"דניאל?" הוא שאל.
צעדתי לסלון, לא ציפיתי לראות את קלואי כשישבה על הספה מול דין, היא נראתה מופתעת לראות אותי, אני לא זו שהייתה אמורה להיות מופתעת מבנינו.
חייכתי אליה "בוקר טוב, קלואי, מה שלומך?"
"בוקר טוב," היא חייכה, אך חיוכה לא הגיע לעינייה "לא ידעתי שאת כאן."
הערה שלה הייתה לא צפויה ואולי גם מאוד מביכה, כאילו זה היה ניסיון גס שלה לגרום לי למבוכה, זה לא עבד, כי לא היה לי אכפת מספיק.
בנוסף, כולם ידעו שאני ודין יצאנו יחד, זה לא חדש לבני זוג להישאר זה אצל זה, במיוחד שגם הייתי השומרת ראש שלו.
לא הייתי בטוחה אם זו הייתה הערה תמימה בעיניה או ניסיון להביך אותי. כך או כך החלטתי להתעלם.
"אני הולכת לדירה שלי, אני אחזור מאוחר יותר." פניתי לדין "תתקשר אליי אם אתה צריך."
למרות הערה שלה, החלטתי להיות נחמדה כלפיה "נחמד לראות אותך, קלואי."
"גם אותך, דניאל." אך נימת קולה העידה על הפך.
היא לא אהבה את הקרבה שלי לדין, אך מה היה שם שהפריעה לה כל כך?
נראה שדין היה קרוב אליה וסמך עליה, אך עדיין הנוכחות שלי הפריעה לה.
לבנתיים מה שעמד בסדר העדיפות שלי היה להיכנס להתקלח ולכבס את הבגדים שלי, הם עדיין הסריחו מעשן ואש, לא אתפלא אם אמצא כמה שרידי זכוכיות וחול בבגדים שלי.
לא חשבתי יותר מידי לפני שפשטתי את בגדיי והכנסתי אותם לכביסה ופתחתי את זרם המים מעל ראשי.
מקלחת היה זמן טוב למחשבות וכאילו על פי הזמנה הם ביקרו בראשי, דין, הייתה סכנה ממשית לחייו, סכנה שהתכוונתי בכול כוחי להגן עליו מפניה.
את גל לא יכולתי להציל, אותו הייתי חייבת.
כשאצא מהמחלקת, התכוונתי להבין היטב מי הייתה האתר הקטן הזה, למה הוא שכר את המשרדים שם ומי עמד בראש, מי היה מעוניין בחייו של דין, לא התכוונתי להעניק להם את המשאלה שלהם.
זו הייתה החלטה שלקחתי.
YOU ARE READING
Always
Romance✯הסתיים✯ M×W ספר שני בדואט "הנצח". 1. Never 2.Always אי אפשר לקרוא את הסיפור הזה ללא הסיפור הראשון בדואט. וודאו שאתם קוראים את הדואט לפני הסדר. סדרת הבחירה קשורה לדואט הנצח. לא היה לי סיכוי לאהבה, בהתחלה לא האמנתי בה, ושסוף סוף התחלתי להאמין, חשבת...
