פרק 32
"מה את עושה כאן?"
הבטתי לאחור, עקבתי אחרי הקול, מצמתי בהפתעה שגל עמד שם והביט בי.
"אני ל-א יוד-עת." גמגמתי והבטתי סביב כדי לדעת איפה הייתי.
זה הרגיש מוכר, הגלים נשברו ברקע, חול היה מתחת לכפות רגליי, אך המקום היה כל כך ריק.
"למה אנחנו כאן?" שאלתי.
גל חייך אליי ומשך בכתפיו "את זו שהבאת אותנו לכאן."
שפשפתי את ראשי בניסיון להיזכר אך דבר לא עלה "למה אני לא זוכרת."
גל התיישב בנוחות על הרצפה "אני לא יכול לענות לך על מה שאת לא יודעת."
התיישבתי לידו, האם יכולתי לגעת בו? כל כך רציתי לגעת בו.
הוא משך בכתפיו שוב, השאיר את השאלה עומדת שם ללא מענה.
החול היה מוכר, המגע שלו תחת כפות ידיי, ככה הייתי יושבת לעיתים קרובות בישראל עם גל, הייתי אוהבת לשבת לצידו ולשמוע את הגלים מתנפצים על החוף. לפעמים הייתי שוכבת לאחור ועוצמת את עיניי ונותנת לגבולות להיטשטש.
אבל הוא היה שם, הוא תמיד היה שם, החוף היה המקום האהוב אליו והוא לקח אותי אליו לעיתים קרובות, היינו יושבים כך במשך שעות ארוכות מול האופק ומבטים, אלו היו השעות שהכי אהבתי.
"גל?" קראתי לרגע.
רציתי לשמוע אותו עונה לי, מביט בי בחזרה, מדבר איתי.
אך הוא רק הביט בי בחזרה, בשקט חיכה שאדבר.
רציתי לגעת בו כל כך.
"אתה באמת כאן?" שאלתי והוא רק חייך "את רוצה שאני אהיה כאן?"
נאנחתי ועצמתי את עיניי "אתה חייב לענות על כל שאלה בשאלה משלך?"
הוא קרץ אליי והחזיר את מבטו אל האופק.
החזרתי את מבטי גם, הים היה בדיוק כפי שזכרתי, החול, האבנים והשמש.
המגע של גרגרי החול החמים תחת ידי היה בדיוק כמו שזכרתי, הריח המלוח של הים, השמש שזרחה מעלה, ועיניי שנעצמו.
הכול היה בדיוק כמו שזכרתי ורק באותו רגע הבנתי.
"אני חולמת, נכון?" שאלתי בקול.
הוא התרומם והביט אליי ושאל בכנות "למה את כאן?"
חייכתי לאופק, כנראה שבאמת חלמתי "הייתי רוצה להיות כאן."
אך הוא לא הרפה ושאל "ולכן, למה את לא כאן באמת?"
דמעות עלו בעיניי "אני לא יכולה."
"למה לא?"
"אני לא נמצאת כאן, עזבתי את הארץ, אני בלונדון."
הוא הנהן בשקט והניח את ידיו סביב רגליו המקפלות שהוצמדו לחזהו, ישבנו דקות ארוכות בשקט עד שהוא ששאל "לא חזרת לכאן?"
הרגשתי כאילו לא הייתי מסוגלת לנשום "אני לא מסוגלת."
"למה?" הוא שאל שוב.
הדמעות כבר ירדו על פניי, טשטשו את שדה הראיה שלי כשהשבתי בקול חנוק "כי אתה לא שם."
"זה חשוב?"
"מה?" השבתי בבלבול.
"זה חשוב שאני אהיה שם?" הוא שאל, הביר את שאלתו.
"אני לא מסוגלת ללכת לאף מקום שהייתי איתך." השבתי בכנות "זה כל כך קשה להיות שם ולדעת שאתה לעולם לא תהיה."
הוא הביט אליי ארוכות ולאחר מכן השיב "הגיע הזמן לשחרר, דניאל, הגיע הזמן לסלוח."
קול יבבה ברח מפי בזמן שדמעותיי סימנו שבילים על פניי "אני לא מסוגלת."
הוא הביט בעיניי "את כן, את התחלת לעשות את זה כבר."
"אני לא," סירבתי להאמין "אני אוהבת אותך."
הוא חייך את חיוכו החם והנהן "ואת לעולם לא תפסיקי, אבל בלב שלך," הוא הניח את ידו על ליבי "יש מקום לעוד אדם."
"לא, אף אחד לא יכול להחליף אותך."
"לא ביקשתי את זה מעולם, ביקשתי רק שתאפשרי לעצמך לאהוב."
הבטתי בו, האם באמת הוא התכוון לכך?
זה היה גל, זה לא היה יכול להיות מישהו אחר, הוא תמיד היה כזה, זה היה הוא.
"אני לא רוצה." עניתי בכנות.
"ועדיין, עשית זאת." הוא השיב, חיוך כנה על שפתיו.
"אני לא –" ניסיתי להיזכר, האם באמת התחלתי לאהוב מישהו?
"את לא אשמה, דניאל, במוות שלי, את לא אשמה, אני לא אחזור עוד, אל תדאגי לי, אני נמצא במקום טוב. תאהבי את האדם הזה הוא אוהב אותך והוא יהיה טוב בשבילך."
"אני אוהבת אותך, גל, אני מצטערת." הבנתי כבר על מי הוא דיבר, לא יכולתי עוד להסתיר את זה מעצמי או מאחרים, הוא צדק, כמו שהוא תמיד צדק, הוא היה יכול לראות דרכי תמיד.
הוא הניד בראשו "אל תתצטרי, תהיי מאושרת."
לא הייתי צריכה להביט כדי לדעת שישבתי על החוף לבדי.
YOU ARE READING
Always
Romance✯הסתיים✯ M×W ספר שני בדואט "הנצח". 1. Never 2.Always אי אפשר לקרוא את הסיפור הזה ללא הסיפור הראשון בדואט. וודאו שאתם קוראים את הדואט לפני הסדר. סדרת הבחירה קשורה לדואט הנצח. לא היה לי סיכוי לאהבה, בהתחלה לא האמנתי בה, ושסוף סוף התחלתי להאמין, חשבת...
