קמתי המקרר שוב ושלפתי משם יין זול ומזגתי לכוס זכוכית.
דפיקות נשמעו בדלת.
מה עכשיו?!
ניגשתי לדלת עצבנית וכוס היין נפלה לרצפה בקול נוראי למראהו.
"פשוט עמדת פה בחוץ?!" שאלתי כעוסה.
הוא הינהן במבט אשם.
"אני מצטער" הוא אמר.
"על הכוס? או על הכל?" אמרתי בהרמת גבה.
וויל נאנח בחוסר נעימות.
"לוסי..אני לא רבתי עם עצמי. גם את צעקת עליי" הוא אמר. הבטתי בו במבט שאומר 'אתה צוחק עליי?!'
"אבל זה היה ממזמן. למה את עדיין כועסת?"
לא כעסתי על וויל במשך חמשת השנים שעברו.
האמת? לאחר שנתיים בקושי חשבתי עליו.
כי לא הרשתי לעצמי לחשוב עליו, זה היה כואב מידי.
נאנחתי.
"אני כועסת כי אתה תמיד גורם לי לאבד את העשתונות!" אמרתי עצבנית ומבולבלת.
פלטתי נחרת זילזול וכעס כשראיתי שמץ של חיוך על פניו.
"אני לא עשיתי כלום. הייתי עסוק בחיי" הוא אמר כתמים.
"אויש תעשה לי טובה, וויל" אמרתי בגילגול עיניים.
החיוך שעל פניו נהיה צלול יותר.
"מה?! למה אתה מחייך ככה?!" אמרתי כעוסה.
"כלום. זה רק שהרבה זמן לא שמעתי אותך אומרת את זה והרבה זמן לא ראיתי אותך מגלגלת עיניים ככה" הוא פלט.
במקום לרכך אותי רק התעצבנתי יותר, איך הוא מעז לבוא ולהמיס אותי עם המשפטים שלו, עם העיניים הירוקות שלו, השיער הפרוע, איך הוא מעז?!
"מה אתה רוצה וויל?" אמרתי.
שנינו עדיין עמדנו בפתח הדלת שלי, בנינו כוס יין שבורה.
"אני רוצה שתבואי איתי, רק לכמה דקות" הוא אמר.
"ואז אתה תניח לי לנפשי?" שאלתי בהרמת גבה.
הוא הינהן.
"בסדר" מילמלתי אליו בחוסר רצון.
ניקיתי את הבאלגן שנוצר משבירת הכוס.
לקחתי קסדה.
"את יודעת שאין לי את האופנוע שלי יותר, נכון?" הוא אמר בשמץ של אותו החיוך.
"לא. לא ידעתי. התכוונתי שניסע באופנוע שלי" אמרתי והושטתי לו קסדה.
הוא הרים גבה.
"זה התנאי שלי" הצבתי.
הוא נאנח וחבש את קסדתו.
הוא הניח את ידיו על מותניי, גורם לצמרמורת לעבור בי בעוד רגעים מהעבר תוקפים אותי.
"יש לי ברזלים, תאחוז בהם" אמרתי בקרירות, מנסנ לשמור על קולי יציב, הוא נע באי נוחות ואחז בהם.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי.
"למקום שלנו" הוא מילמל ואני קפאתי במקומי.
המחשבות סיחררו את ראשי.
אני באמת רוצה ללכת לשם?
אחרי שחמש שנים לא הרשתי לעצמי לגשת לשם רק בכדי לא להזכר בוויל.
התנעתי את האופנוע ונסעתי. את הדרך ידעתי בעל פה.
שיכנעתי את עצמי שאני נוסעת לשם רק כדי שוויל יניח לי לנפשי.
לאחר כמעט שעתיים של נסיעה מייגעת באופנוע. אני אוהבת את האופנוע שלי, אבל הוא ממש לא נוח לנסיעות ארוכות.
הגענו ליער הקטן.
עצרתי את האופנוע ליד והלכנו במשך שתי דקות תמימות של דממה אל המקום.
המחשבות הציפו את מוחי.
ווילי היה החבר הראשון שלי, הנשיקה הראשונה שלי, הריב הראשון שלי.
הוא היה הראשון, ואני האמנתי שהוא יהיה האחרון.
אבל טעיתי.
התעוררתי מכל המחשבות.
הבטתי בוויל. הוא בהה באופק, כנראה חושב גם הוא על הכל.
"מה רצית וויל?" שאלתי בקרירות.
"זה כל מה שרציתי" הוא אמר.
הבטתי בחוסר הבנה.
הוא התיישב ומשך בכתפיו.
ישבתי לידו, לא יודעת מה גרם לי לעשות זאת.
"רציתי לשבת לידך פה ולראות את הכוכבים" הוא אמר בכנות.
"ל..למה?" שאלתי בגימגום קל.
הוא חייך אליי, חיוך כל כך מהפנט.
"זה לא ברור?" הוא שאל בהרמת גבה.
מה לא ברור?!
אני לא מבינה.
הבטתי בעיניו הירקרקות.
"התגעגעתי אליך"
זה מה שרציתי להגיד.
למה?!
למה הוא חייב לעשות את זה?!
לשבש לי את המחשבה כל פעם מחדש.
שנאתי את זה.
שנאתי שכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה כמה שאני רוצה לנשק אותו.
מה יש לי?!
קמתי ממקומי לפני שאעשה משהו טיפשי.
YOU ARE READING
פה לצידך
Romanceלהיות לוסי זה לא קל. היא איבדה את הוריה בתאונה קטלנית, אחיה הקטן איבד את כושר ההליכה ולוסי עצמה עדיין צולעת ברגל ימין. לאחר התאונה לוסי בנתה חומות. חומות שיגנו עליה כשהחיים מאכזבים. ישנן רק אנשים בודדים בחייה והם סבתה, אחיה, חברתה הטובה ג'יין ווויל...
