"ווילי..לאן הלכת?" שאלתי כשראיתי אותנו נמצאים במקום עם מעט עצים ודשא. חשבתי שאנחנו הולכים לביתו.
"לא מזהה את המקום?" הוא שאל והמשיך ללכת.
לאחר שתי דקות הגעתי למקום שלנו.
"למה אנחנו כאן?" שאלתי.
"כי אני אוהב להיות פה איתך" הוא אמר.
"היית איתי פה רק פעם אחת" הזכרתי לו בציחקוק.
"וזו הפעם האהובה עליי" הוא הודה.
הרגשתי בסומק המתפשט.
"קדימה ווילי..בוא נלך. הבית שלי שתי דקות נסיעה מפה.. הפצע שלך מדמם" אמרתי.
הוא נגע במצחו ועיווה את פרצופו בכאב.
הוא הביט באצבעותיו שקיבלו גוון אדום.
"בסדר" הוא נאנח.
נסענו אל הבית שלי.
"היי טימי!" צעקתי אליו.
וויל ציחקק מאחוריי.
"לא ידעתי שאת יכולה לדבר בטונים כאלה כשאת לא כועסת" הוא אמר.
שתקתי במבוכה.
"היי לוס! מי פה?" הוא שאל בעודו בחדרו.
"וויל" אמרתי בקצרה.
לא שמעתי את תשובתו.
לקחתי מעט חומר מחטא מהארון, תחבושת דקיקה ומשחה שעוזרת נגד חבורות ועלינו לחדרי.
"שב" ציוותי עליו והוא עשה כבקשתי.
הרמתי מעט את שיערו הכהה והפרוע וניגבתי את הדם.
"יכול להיות שהחומר המחטא ישרוף קצת.." הודעתי לו וחיטאתי את הפצע.
הוא לא עשה שום סימן שמראה כי כואב לו, רק הביט בי כשהוא יושב בכיסאי.
מרחתי את המשחה על מצחו.
"למה?" שאלתי בכאב.
"למה מה?" הוא שאל.
"למה הרבצת לו? במה זה הועיל?"
"זה הועיל לי" הוא ענה באטימות.
"ווילי.. בבקשה.. למה זה היה? מה היה הטעם?" התחננתי.
הוא שתק ואני נאנחתי.
הדבקתי על ראשו את התחבושת הדקה והתיישבתי במיטתי באנחה.
הוא התיישב לצידי.
"הוא פגע בך." הוא אמר.
הסתכלתי עליו מבולבלת.
"הוא פגע בך. הוא אמר שטויות..לא יכולתי לתת לו פשוט ללכת סתם ככה" הוא הסביר.
עיניי דמעו "אוי ווילי..אבל תראה מה קרה. עכשיו יהיה לך חבורה מגעילה על הראש והכל בגלל שני אידיוטים" אמרתי.
"את לא אוהבת את החבורה?" הוא שאל בשמץ של חיוך.
"אני אוהבת את החבורה" אמרתי בציחקוק קטן "אבל כל השאר לא יאהבו אותה"
"לא אכפת לי מכל השאר.." הוא אמר.
הסתכלתי עליו בעיניים מקוות.
מקוות לנשיקה.
מקוות שאני מספיק טובה בשבילו.
הוא התקרב אליי.
YOU ARE READING
פה לצידך
Romanceלהיות לוסי זה לא קל. היא איבדה את הוריה בתאונה קטלנית, אחיה הקטן איבד את כושר ההליכה ולוסי עצמה עדיין צולעת ברגל ימין. לאחר התאונה לוסי בנתה חומות. חומות שיגנו עליה כשהחיים מאכזבים. ישנן רק אנשים בודדים בחייה והם סבתה, אחיה, חברתה הטובה ג'יין ווויל...
