הראש שלי שוב פעם בכאב.
עיניי עדיין עצומות ואני שומעת את הרעשים סביבי.
"גיין! היא התעוררה?! אני לא חושב שהיא התעלפה לכזה זמן בעבר.." שמעתי קל מוכר.
טימי?
המשכתי לעצום את עיניי, לפקוח אותם היה נראה מאמץ גדול מידי.
מה קרה?
"היא רק התעלפה שוב..אולי זה קורה כשמתעלפים הרבה פעמים..היא לקחה את התרופות שלה היום?" גיין שאלה.
שיט! התרופות! לגמרי שכחתי מזה..
"שוב?!הרבה פעמים?! על מה לעזאזל את מדברת גיין?!" שמעתי קול מוכר צועק בדאגה.
אוח! לפעמים אני כל כך טיפשה..לא לקחתי את התרופות כבר יומיים בגלל כל האירועים ששיבשו לי את הריכוז.
"אני לא חושב.." טימי אמר כמנסה להזכר.
"איזה תרופות?! מישהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורה פה?!" צעק אותו קול מוכר בכעס.
ווילי?
ווילי!
הוא לא יודע שום דבר על זה..
"מי זה?" טימי שאל.
"שקט וויל! אתה תעיר את לוסי!" גיין אמרה מרוגזת.
ווילי רטן כתגובה אך השתתק.
"וויל? אתה החבר של לוסי או משהו?" טימי שאל ואני ניסיתי שלא להסמיק, אם כי אני לא בטוחה שהייתי מספיק מלאת כוחות בשביל להסמיק.
"לא!" ווילי הגיב במהירות.
הוא היה נשמע כמעט מבוהל.
זה כזה מפחיד להיות איתי?
"כלומר..לא. אני ולוסי רק ידידים" הוא מילמל.
"בחיים לא שמעתי עלייך. לוסי לא הזכירה את השם שלך אפילו לא פעם אחת" טימי מילמל.
"באמת?" אמרו ווילי וגיין ביחד.
טימי הימהם.
השקט סרר ואני הרגשתי שעכשיו זה הזמן לפקוח את עיניי.
ראיתי את שערה המתולתל של גיין רוכן מעליי.
"לוסי!" היא אמרה בשמחה.
"סוף סוף ערה" אמר טימי בגילגול עיניים וחיוך רחב.
ווילי לעומת זאת נשען על הקיר בדממה, עדיין במדי הכדורסל הכחולים. בן רגע מאדם שקולו היה נשמע מודאג הוא הפך לאדם אדיש שאפילו לא אכפת לו.
"היי" אמרתי.
קמתי ממיטתי.
בשלושת הפעמים הראשונות שהתעלפתי מחוסר לקיחת תרופות הלכתי לבית החולים. בשאר הפעמים הבנו שזה מיותר, כל מה שאני צריכה לעשות זה לדאוג לשתות, לאכול טוב ולקחת את התרופות שלי.
"רק שכחתי לקחת את התרופות אני בסדר עכשיו.." אמרתי.
"אני אלך להביא לך אוכל סיני מהמסעדה ליד, מקובל עלייך?" גיין שאלה. היא ידעה שאני צריכה לאכול אחרי שאני מתעלפת.
הרגשתי את צד גופי פועם בכאב.
שנאתי להתעלף במיוחד במקומות ציבוריים. לא התעלפתי כמעט שנתיים במקום ציבורי. שנאתי את זה.
"אני אביא לך את התרופות" אמר טימי כמעט משועמם.
נשארתי בחדרי לבד עם ווילי שעדיין הביט כעוס על הרצפה.
"מזל טוב על הניצחון" אמרתי בחיוך.
הוא הביט בי מאוכזב.
"מה לעזאזל לוסי? זה מה שיש לך להגיד?" הוא אמר.
נאנחתי.
"מה אתה רוצה שאני אגיד?" שאלתי.
"אני לא יודע..אולי תתחילי בלהסביר מה לעזאזל קורה פה?! ממתי את לוקחת כדורים? ממתי את מתעלפת סתם ככה? מה קרה, לוסי?!" ווילי אמר עצבני.
נאנחתי שוב.
טימי חזר כשעל רגליו מגש עם כוס מים וצלוחית פלסטיק קטנה שבה 4 כדורים.
שתיתי את הכדורים בזמן שווילי הביט בי עצבני ומאוכזב.
הוא הסיט את מבטו עצבני, הביט לרצפה במשך כמה דקות ואז סקר את חדרי.
העיניים שלו עצרו על השידה שלי שעליה ישנה תמונה.
תמונה של המשפחה שלי.
הסתכלתי עליו והוא הסיט חזרה את עייניו אל הרצפה.
"אני רק צריך..כן..טוב..ביי" טימי מילמל ויצא מהחדר כשהרגיש בחוסר הנעימות.
נאנחתי בפעם השלישית.
למה זה קורה?!
למה הכל דרמה?!
החזקתי את ראשי שהחל לכאוב.
ווילי מיהר לכיווני "הכל בסדר?"
"כן כן" אמרתי בהיסח דעת.
למה הוא כזה מודאג לגביי?
"טוב..תרגישי טוב, או משהו.." הוא אמר עצבני ופנה לכיוון הדלת.
"ווילי! בחייך.." אמרתי והוא עצר. מה יש לו? איך בשניה הוא דואג ושניה לאחר מכן הוא עצבני ומרוחק.
"מה את רוצה שאני אעשה לוסי? שאשאר פה לנצח ואנסה להבין מה לעזאזל קורה פה?" הוא התפרץ בזעם.
לעזאזל.
ווילי חבר נהדר, הוא מצחיק ואדיב אבל הוא גם חמום מוח. ברגע שמשהו מעצבן אותו הוא מאבד שליטה.
ראיתי את ווילי מתעצבן על המון אנשים..אבל..לא עליי..
"חשבתי שאני מכיר אותך.." הוא הסיף בקול חלוש.
מה זאת אומרת? למה הוא חשב ככה?
YOU ARE READING
פה לצידך
Romanceלהיות לוסי זה לא קל. היא איבדה את הוריה בתאונה קטלנית, אחיה הקטן איבד את כושר ההליכה ולוסי עצמה עדיין צולעת ברגל ימין. לאחר התאונה לוסי בנתה חומות. חומות שיגנו עליה כשהחיים מאכזבים. ישנן רק אנשים בודדים בחייה והם סבתה, אחיה, חברתה הטובה ג'יין ווויל...
