פה לצידך

פרק 3: המקום שלי

"לוסי?" סבתי שאלה.

"היי סבתא, אני יוצאת. אני אחזור בערב" אמרתי. היא הינהנה.
החלפתי את בגדיי ויצאתי.

אהבתי את ה"מקום שלי" הוא לא באמת היה שלי, אבל אני הרגשתי שכן.

הוא היה במרחק של רבע שעה הליכה מביתי, כיוון שגרתי בקצה המרוחק של העיר היו נופים מרשימים.

ישבתי על האבן בצוק.

הוא לא היה תלול או מסוכן ותמיד ישבתי בקצהו.

זה לא שפחדתי מסכנה. לא פחדתי מלמות, פחדתי שאני אשאיר את אחי וסבתי לבד.
אם היה מאוחר בלילה היה אפשר לראות את הכוכבים ואפילו לזהות קבוצות כוכבים כמו אוריון והדובה הגדולה.

ואם הייתי באה מוקדם בבוקר היה ניתן לראות את הזריחה, בוהקת ומאירה אט אט על העיר, על העצים, הצמחים.

הטלפון שלי צילצל ואני הבטתי בו בפעם הראשונה מאז שיצאתי מבית הספר

7 שיחות שלא נענו מגיין
2 שיחות שלא נענו מטימי
4 שיחות שלא נענו מווילי.
ווילי!

מה השעה?! אוי ואבוי.

התקשרתי אל ווילי.

"היי ווילי אני כל כך מצטערת לא שמתי לב מה השעה ואני פשוט-" אמרתי אבל הוא קטע אותי
"הכל בסדר. פשוט חשבתי שקרה משהו..אולי הפחדתי אותך" הוא אמר בציחקוק אבל אני ידעתי שהוא לא צוחק.

"הכל בסדר, פשוט לא שמתי לב לשעה..אני אהיה אצלך בשבע?" צייצתי.

"למה שאני לא אבוא לקחת אותך, זה יהיה מהיר יותר מאשר שתבואי באוטובוס" הוא הציע.

הירהרתי "כן בטח" מילמלתי.

"רבע שעה אצלך" הוא אמר.

בדיוק בזמן לחזור הביתה.

הלכתי במהירות לביתי וכשהגעתי ראיתי את ווילי מתקרב.

על אופנוע.

לא. לא. לא.

ידעתי שלווילי יש אופנוע, ואהבתי לרכב על האופנוע שלו, הרגשתי משוחררת. לא יכולתי להרשות לעצמי אופנוע.

אבל לרכב עם מישהו על אופנוע, זה שונה לגמרי.
"היי" הוא אמר בחיוך קטן.

"היי" מילמלתי לחוצה.

"מצטער, אמא שלי עם האוטו אז יש רק אופנוע" הוא אמר בשמץ של חיוך קטן ומתנצל.

"זה בסדר" שיקרתי.

עליתי על האופנוע ברגליים רועדות והוא שם על ראשי קסדה.

חיפשתי איפה להניח את ידיי, כל מקום מאשר ווילי.

אהבתי את ווילי, באמת. אבל שוב, פחדתי מקרבה, הרחקתי את הקרבה.

הוא ראה את מצוקתי ונגע קלות בידיי, כאילו אני שבירה, מה שלא היה רחוק מהאמת, הייתי כל כך בלחץ שפחדתי שאחטוף התקף חרדה.
הוא הניח את ידיי על בטנו המוצקה.

"הכל בסדר?" הוא שאל.

הינהנתי בעצבנות.
הוא החל לנסוע מהר. מהר כל כך עד שנאלצתי לחבק אותו אפילו חזק יותר.

הגענו לביתו מהר מהצפוי ואני לא שמתי לב שראשי היה מונח על גבו.

קפצתי במהירות וירדתי מהאופנוע.

חייכתי חיוך מתנצל.

הוא חייך חזרה.
הורדתי את הקסדה ונכנסתי לביתו.

הייתי אצל ווילי הרבה פעמים. אימו ואני שוחחנו לפעמים, היא הייתה אישה חמה, ואחותו של ווילי הייתה בגילו של טימי וגם איתה החלפתי כמה מילים ואפילו ריכלנו על ווילי באחד הפעמים.

"היי לוסי, מה העניינים?" שאלה סופיה אחותו של ווילי.

"הכל בסדר. מה איתך, סופי?" עניתי בקצרה.

"נחמד..אני אספר לך אחרי זה על ילד מהכיתה שלי. פשוט כזה חמוד" היא אמרה ואז ווילי נכנס והיא השתתקה.

ווילי אח מגונן, ואולי לכן סופיה יכלה לדבר איתי בפתיחות שכזו, אני לא גוננתי עליה כמו ווילי. כמובן שדאגתי לה אך איתי היא יכלה לדבר על בנים בכיתתה ולצחקק ולדבר על בנות מגעילות שבכיתה שלה.

"היי וויל" אמרה סופי.

הוא אמר לה היי בחזרה ועלינו לחדרו.

ווילי שידר אופי של בחור שובב.

לכן הפתיע אותי בפעם הראשונה שחדרו היה כה נקי ומסודר. כל דבר היה במקומו.
היו כמה פוסטרים של להקות שווילי אוהב, כמו הביטלס או קווין.

"טוב, אז מה קרה?" הוא שאל כשהתיישבנו.

"מה? מה זאת אומרת?" אמרתי נבוכה.

"בחייך לוסי, את לא שוכחת כלום. למה שכחת שקבעתי להיפגש איתך? קרה משהו. מה קרה?" הוא שאל.

הסמקתי ממבוכה.

נאנחתי. "אחרי שתלמד אני אספר לך" חייכתי אליו חיוך קטן.

הוא גילגל את עיניו הירוקות.

אחרי שלמדנו שעתיים שלמות ללא הפסקה, ווילי הבין הכל.