סבתי דפקה על הדלת.
"סבתא..אני לא אלך היום לבית הספר אני לא מרגישה טוב" שיקרתי. היא לא אמרה דבר.
שמעתי את צעדיה מתרחקים.
"אני פותח!" שמעתי את צעקתו של טימי.
צעדים התקרבו לחדרי.
"לוסי..?" שמעתי את קולו של וויל ומהר עצמתי את עיניי.
הלב שלי דפק בכאב שבקושי יכולתי להכיל.
"לוס..?" הוא אמר שוב.
"היא ישנה וויל" שמעתי את קולו של טימי. הוא נשאר להביט בי זמן ממושך ואז מילמל "כן.." בתשובה והלך לאחר דקה.
טימי התקרב ליד מיטתי
"אני יודע שאת לא ישנה" הוא אמר.
המשכתי לעצום את עיניי והתכחשתי לעובדה שהוא יודע.
"יש לי הרגשה שגם וויל ידע.." הוא ציין.
כן. הוא ידע. וויל יודע כיצד אני נרדמת, משהו שעשיתי עכשיו כנראה היה שונה.
המשכתי לעצום את עיניי.
"שיהיה לוס..לי זה לא מפריע אם את רוצה להעמיד פניי ישנה כל היום. אבל אני חושב שלוויל זה מפריע.."
לא אכפת לי מה מפריע לו!
המשכתי לשקר לעצמי..
"בכל מקרה..שתחליטי שאת רוצה לדבר איתי ולא להתנהג כמו ילדה בת 8..אני פה להקשיב"
הוא יצא מחדרי.
נאנחתי.
וסוף סוף, נרדמתי.
פקחתי את עיניי ורציתי לבכות, למה התעוררתי בכלל?
קמתי מהמיטה, עדיין בבגדים של אתמול.
נכנסתי למקלחת ולבשתי גופיה זרוקה ושורט וחיפשתי לי גלידה במקרר.
טימי צדק. אני באמת מתנהגת כמו ילדה בת 8.
אני לא דמות מסרט! אני לא עומדת לאכול גלידה ולבכות כל היום!
וידעתי את זה כי לא היה גלידה.
התיישבתי במיטתי ונאנחתי.
צילצול נשמע בדלת.
עכשיו אמצע הבוקר, מי זה יהיה?
פתחתי את הדלת.
"יופי. את ערה" הוא אמר.
"כן" אמרתי בקול חלוש. מה יקרה ביני לבין וויל עכשיו?
זה לא משנה, כי אני לא מתכוונת להפוך את זה לריב.
"הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה, עושה לי פלאשבקים כואבים לאירועי הלילה.
הינהנתי אליו ונכנסתי לחדרי.
הוא נכנס אחרי.
YOU ARE READING
פה לצידך
Romanceלהיות לוסי זה לא קל. היא איבדה את הוריה בתאונה קטלנית, אחיה הקטן איבד את כושר ההליכה ולוסי עצמה עדיין צולעת ברגל ימין. לאחר התאונה לוסי בנתה חומות. חומות שיגנו עליה כשהחיים מאכזבים. ישנן רק אנשים בודדים בחייה והם סבתה, אחיה, חברתה הטובה ג'יין ווויל...
