"לוסי.." הוא אמר.
"מה?" עניתי באדישות.
"את מוכנה להגיד לי למה ברחת?!" הוא אמר בעצבים. יופי. הוא התעצבן. מפתיע..
אבל אני לא התכוונתי להתעצבן חזרה.
"לא ברחתי וויל. רציתי את השקט שלי" שיקרתי.
"לעזאזל לוסי היינו בפאקינג אמצע היער! אין שקט יותר מזה!" הוא צעק.
נאנחתי.
הוא צדק.
"הייתי צריכה ללכת. אני לא מבינה למה אתה זה שמתעצבן" אמרתי. "עכשיו אם תסלח לי, אני צריכה ללכת למכולת לקנות גלידה"
קמתי ויצאתי מביתי, לא באמת רציתי את הגלידה הזו , פשוט רציתי לברוח ממנו. לא יכולתי להסתכל בעיניו החומות-ירוקות ולהמשיך לשקר.
הוא תפס בידי באמצע הכביש, לא שמכוניות עמדו בכביש הזה באמצע הבוקר, כולם היו בעבודה והכביש היה שומם.
הוא קירב אותי אליו ואני התרחקתי, גם אם זה היה הכיוון ההפוך מהחנות.
"מה הבעיה לוסי?!" הוא צעק.
גילגלתי את עיניי.
"אין בעיה. אתה זה שצועק באמצע הרחוב" אמרתי
הוא קימץ את אגרופיו בכעס.
"יודעת מה?! למה אני מנסה בכלל?! את לא מסוגלת להביע רגשות במילא!" הוא צעק.
נרטעתי אחורה.
עיניי נמלאו דמעות עוד לפני שהצלחתי להכיל את מה שאמר.
"לך תזדיין וויל! רוץ אחרי הזונות שלך!" צעקתי לו פגועה ועצבנית.
הלב שלי התכווץ.
"מה הבעיות שלך לוסי?!" הוא צעק עליי.
"מה הבעיה שלי? מה הבעיה שלך?! למה אתה חייב לשכב עם כל בחורה בעולם?!" צעקתי בכעס והדמעות זלגו על לחיי בלי שליטה.
"על מה לעזאזל את מדברת?!" הוא צעק.
"אני מדברת על זה ששכבת עם ג'יין!" פלטתי.
הוא התרחק מעט ממני.
"איך יכולת שלא להגיד לי משהו כזה?" מילמלתי.
"לא חשבתי שזה משנה בכלל לוסי" הוא ענה.
"אתה משקר." קבעתי.
הוא שתק.
"מה קרה?! איך דווקא פתאום אתה סותם את הפה שלך ולא צועק?!" צעקתי עליו בכעס.
"לא חשבתי שזה משנה בכלל!" הוא טען שוב אבל אני יכולתי לראות את השקר בעיניו
"תחסוך את השקרים שלך ממני וויל!"
"לא רציתי שתלכי לוסי! בסדר?!" הוא אמר עצבני.
"איך אתה יכול לשקר לי כל הזמן?! לא פלא שאבא שלך ברח ממך, הוא לא רצה לגור עם שקרן!" צעקתי מבלי לחשוב.
אוי אלוהים..מה אמרתי?!
הוא נרטע ממילותיי והביט בי המום.
נאנחתי.
מבטו התחלף לכעוס.
"יודעת מה אני חושב?! אני חושב שההורים שלך התאבדו בכוונה בתאונת דרכים הזו רק כדי לא לראות אותך שוב!" היא צעק.
הדמעות זלגו על פניי.
שנינו לא התכוונו לדברים שאמרנו, ובכל זאת, זה כל כך כאב.
"יודע מה וויל? נמאס לי!"
הוא תפס בידי.
"מה נמאס לך לוסי?!" הוא צעק.
"נמאס לי! נמאס לי שאתה משקר לי! נמאס לי שאתה מתעצבן על כל דבר! נמאס לי לריב איתך!" צעקתי השתחררתי מידו והתרחקתי כמה מטרים ממנו, לכיוון ביתי.
הרמזור התחלף לירוק ואנחנו עמדנו באמצע הכביש, אבל שום מכונית לא נראתה בסוף העיר באמצע היום.
שתקנו.
הוא צחק צחוק חסר הומור "זה הכל..עכשיו אני מבין למה את רבה איתי כל הזמן" הוא אמר.
הבטתי בו מבולבלת וכעוסה.
"זה מה שאכפת לך נכון?! החיים השקטים האלה שאת כל כך מייחלת אליהם! ואני לא נותן לך את זה כי אני מרגיש אלייך יותר משאני מסוגל לבטא!" הוא צעק.
"למען השם וויל! אני נתתי לך את כל כולו אתמול בלילה. איך אתה מעז להגיד דבר כזה?!"
"תעני לי!" הוא צעק והתעלם מדבריי.
"כן וויל! זה מה שאני רוצה! את החיים השקטים האלה!"
הרמזור התחלף לאדום.
"אז לכי!" הוא צעק לפתע. "לכי לוסי!"
"את לא מבינה?! זה או החיים השקטים המפגרים שלך או אני!"
נאנחתי.
"אם את רוצה את החיים השקטים שלך, לכי! אני לא צריך אותך במילא!"
ואז, הלכתי.
הלכתי, ולעולם לא התכוונתי לחזור.
לא התכוונתי לחזור למישהו שלא צריך אותי בכלל..
וכבר בצעד הראשון אחורה, הצטערתי על כך והתחרטתי, אבל זה היב מאוחר מידי בכדי להסתובב.
הרמזור שוב חלף לירוק, בזמן שאני המשכתי ללכת לביתי בדממה.
ואחרי כל זה? אחרי כל זה נעלמנו.
נעלמנו לחמש שנים תמימות.
----
YOU ARE READING
פה לצידך
Romanceלהיות לוסי זה לא קל. היא איבדה את הוריה בתאונה קטלנית, אחיה הקטן איבד את כושר ההליכה ולוסי עצמה עדיין צולעת ברגל ימין. לאחר התאונה לוסי בנתה חומות. חומות שיגנו עליה כשהחיים מאכזבים. ישנן רק אנשים בודדים בחייה והם סבתה, אחיה, חברתה הטובה ג'יין ווויל...
