"היי לוסי!" סופיה פתחה את הדלת בשמחה.
"היי סופי" אמרתי.
"וויל למעלה..קצת עסוק" היא אמרה נבוכה "אבל תוכלי לדבר איתי בינתיים"
החזרתי חיוך קטן לחיוך הרחב שלה.
"אמרת שיש ילד חמוד בכיתה שלך.." הזכרתי לה.
"כן..הוא כבר לא כזה חמוד" היא אמרה נגעלת.
"מה קרה?" שאלתי.
"הוא צחק על אבא שלי.." היא אמרה בקלילות.
פלטתי קללות שכנראה לא הייתי צריכה להגיד ליד סופיה. אבל זה לא משהו שהיא כבר לא ידעה.
"וויל סיפר לך על אבא שלנו?" היא שאלה מופתעת מעט.
"כן..בקצרה.." אמרתי ונזכרתי אירועי אמש. "למה את מסתכלת עליי ככה?" שאלתי את סופי שהביטה בי המומה לחלוטין.
"זה רק שוויל לא סיפר על אבא שלנו לאף אחד..כלומר הוא אפילו לא מדבר איתנו על זה..ותאמיני לי שניסיתי לגרום לו לדבר..הוא פשוט מתחיל להתעצבן ו-" היא אמרה.
"ולהרוס דברים ואז לברוח מהבעיה" השלמתי אותה.
"נכון.." סופיה אמרה.
"ומה איתך?" שאלה סופיה והתעוררה ממחשבותיה.
"אני.." מה אני? אני כועסת? מאוכזבת? מאוהבת? מבולבלת?
"אני בסדר" אמרתי.
"היא לא בסדר. היא אומרת את זה סתם. אבל אם תילחצי עליה קצת יותר היא תגיד לך את הבעיה שלה" וויל אמר ממדרגות ביתו והבהיל אותי ואת סופיה כהוגן.
הסמקתי. הוא צדק.
סופיה הרימה גבה כמנסה להבין.
"את רוצה לסיים עם העבודה הזו כבר?" הוא שאל חסר סבלנות.
הינהנתי.
עליתי במדרגות אך באמצע המדרגות פגשתי מישהי מוכרת.
"אז את לוסי" אמרה אמה בחיוך מרוצה בעוד הסיגרה בין שיניה.
"אמרתי לך לא לעשן בבית" הוא אמר כעוס וחטף את הסיגריה מידה.
אמה לקחה את הסיגריה בחזרה "אני הולכת.." היא אמרה ונישקה את אוזנו בחושניות.
הרגשתי בסומק שלי מתגבר.
אני שונאת אותה! אני פשוט שונאת אותה.
אבל למה ווילי איתה? מה הוא עושה?
התיישבתי בכיסא המחשב של ווילי והוא הביא כיסא גם לו.
הבטתי בו כל רגע ורגע. לא יכולתי להפסיק לחשוב על אמה, על אותו הלילה, על קבוצות הכוכבים, על הנשיקה..
"לוסי!" הוא אמר בקול ואני קפצתי.
"מ..מה מה?" התעוררתי מאינספור המחשבות שהסתחררו בראשי.
"העבודה..זה כבר פעם שלישית שאני שואל אותך את השאלה הזו.." הוא אמר מיואש.
"אה..סליחה" מילמלתי והסתכלתי בשאלה.
"את מרגישה טוב?" הוא שאל מעט מודאג. למרות שפגעתי בו הוא עדיין דואג?
"הא? כן כן" אמרתי.
"את נראת קצת לא מרוכזת" הוא אמר ואני הבטתי בשפתיו, משתוקקת לנשיקה בתעשה לי צמרמורת בכל הגוף.
"לוסי?" הוא אמר.
החזקתי בראשי.
"אני לא יודעת מה יש לי היום.." מילמלתי בכנות.
"בסדר..לא חייב לעשות את העבודה היום. אני אחזיר אותך הביתה ותבואי ביום אחר" הוא אמר.
המשכתי להסתחרר ממחשבות.
מתי אבא של וויל עזב?
למה הוא סיפר את זה רק לי?
מה מיוחד בי?
הרבה דברים נראו הגיוניים כשוויל סיפר לי על אביו.. כלומר זה הסביר מדוע הוא מגונן כל כך על סופיה ועל אמא שלו, וכמה הוא דואג להם.
קמתי והקשבתי לוויל. אולי באמת נעשה את העבודה ביום אחר.
מיד כשקמתי סחרחורת התחילה להופיע ואני כמעט ונפלתי.
"לוס!" הוא קרא בבהלה ומיהר לתמוך בי בכך שהחזיק בשתיי זרועותיי.
אני כזו טיפשה!
איך יכולתי לשכוח לקחת את הכדורים?! ועוד אחרי מה שקרה אתמול!
חשבתי כל היום על ווילי ועל הנשיקה ועל אותו הלילה שאפילו לא הצלחתי להתרכז בשום דבר אחר.
התיישבתי על מיטתו.
"אני לא מאמין..לא לקחת את הכדורים שלך היום?!" הוא אמר עצבני "איך יכולת?!"
"אני שכחתי" מילמלתי.
הוא נאנח.
הוא יצא מהחדר וחזר לאחר דקה עם כוס מים.
"קחי. אחרי שתשתי נלך לבית שלך תשתי את הכדורים והכל יהיה בסדר..אוקי?" הוא שאל.
הינהנתי.
"אני בסדר" אמרתי כששתיתי מעט מהמים.
"לא. את לא בסדר. את מעמיסה על עצמך יותר מידי ואת לא מפסיקה לחשוב לרגע ואת שוכחת לקחת את הכדורים ואז.." הוא הפסיק לדבר במהירות שוטפת ונאנח "אני פשוט דואג לך.."
חייכתי אליו חיוך קטן.
"זה בסדר. אני בסדר" אמרתי.
הוא התיישב לידי באנחה.
"תקשיבי לוסי..אני מצטער על אותו הערב..אני לא יודע מה עבר עליי ואני יודע שאת לא רוצה להתקרב ליותר מידי אנשים אבל אני פשוט-" הוא החל לומר ואני קטעתי אותו בנשיקה.
גם הוא חשב על הנשיקה באותו הלילה.
הצמרמורת היכתה בי שוב, צמרמורת נעימה שכזו השפתיים שלו חיממו את שלי והלב שלי פעם כמאיים לצאת מגופי.
מה. לעזאזל. אני. עושה?!
YOU ARE READING
פה לצידך
Romanceלהיות לוסי זה לא קל. היא איבדה את הוריה בתאונה קטלנית, אחיה הקטן איבד את כושר ההליכה ולוסי עצמה עדיין צולעת ברגל ימין. לאחר התאונה לוסי בנתה חומות. חומות שיגנו עליה כשהחיים מאכזבים. ישנן רק אנשים בודדים בחייה והם סבתה, אחיה, חברתה הטובה ג'יין ווויל...
