פה לצידך

פרק 1: הרגע שבו הכל השתנה

לכל אחד יש את רגע הזה בו הכל משתנה. השניות הבודדות שיכולות עשות הבדל כל כך גדול.

זה יכול להיות אם הילד שאני מחבבת שלח לי הודעה שהוא רוצה אותי או שזה יכול להיות הרגע שההורים החליטו שהם מתגרשים.
הרגע שלי היה מלפני חמש שנים.

זה היה נסיעה רגילה, ישבתי עם ההורים שלי ועם אחי הקטן וצחקנו. למרות שהייתי בת 13, היה לי קשר טוב עם המשפחה שלי.

השניה הזו, השניה שבה המכונית הגיעה וסטתה ממסלולה, השניה שבא הרכב הזר התנגש והעיף את אותנו מהמכונית.

השניה הזו שינתה את חיי. לגמרי.

הפכתי להיות אטומה. לכולם. למעט חברתי הטובה ג'יין  שהכירה אותי מגיל 6 והלכה איתי לכל מקום שהייתי בו.

אז מה לעשות?

כשהחיים משתבשים בשניה אחת, כשבן רגע את הופכת ליתומה שאחייך פצוע ולא מסוגל ללכת, ברגע שהחיים מתהפכים ואת צריכה ללמוד איך להסתגל לעיר החדשה, למגורים החדשים, למציאות הכואבת.

שהחיים אוטמים אותך, את אוטמת אותם חזרה.

"קדימה לוסי! פעם אחת בחייך, בואי למסיבה" היא התחננה שוב.

עברו חמש שנים מהתאונה, ועדיין, בכל פעם שאני נהנת יותר מידי אני מרגישה רע, כאילו אני לא אמורה להיות שמחה, אני נזכרת כמה המציאות כואבת.

קשה לי להשתחרר יותר מידי.

לעומת זאת, ג'יין אוהבת לבלות כל עוד היא יכולה. היא תמיד חושבת שאני צריכה לחייך יותר.

למען האמת כשהיא אומרת את זה, אני מרגישה שהיא חברה שלי רק בגלל שהיא מרחמת עליי.
היא רוצה לבלות כל הזמן ואני עוצרת אותה.

אני באמת לא יודעת איך היא חברה שלי..

"היי, ווילי" אמרתי כשראיתי את ווילי מתקרב אלינו.

טוב לא התרחקתי לגמרי מכולם.

ווילי היה ידיד של ג'יין. הוא הסתובב איתנו מלא. אינטרקציה איתו הייתה בלתי נמענת. לקח לו שנה שלמה לדבר איתי שיחה שכוללת יותר משני מילים.

הוא ידיד שלי. אבל הוא לא יודע על התאונה. הוא יודע שאחי נכה ושאני גרה עם סבתי אבל הוא לא יודע דבר מעבר. הוא אפילו לא יודע על הצליעה הקטנה שלי ברגל ימין. לא שמים לב אליה ממש אבל היא מונעת ממני לעשות דברים שבשביל אנשים אחרים זה כל כך נורמלי.

"מה את עושה?" הוא שאל את ג'יין שלא הפסיקה לתקוע בי את אצבעה בכדי לגרום לי להשתכנע ולהגיע למסיבה.

"מנסה לגרום לי לבוא למסיבה" עניתי באנחה.
ווילי צחק רק מעצם המחשבה שאני אהיה במסיבה.

"אני עוד אצליח וויל!" היא אמרה לו. גילגלתי את עיניי.

"לוסי, לוס, לו!" ווילי אמר נבוך, מנסה להגיד משפט ואני ציחקקתי.

"מה יש ווילי?" שאלתי.

כושר הדיבור חזר אליו "את עושה היום משהו?" הוא שאל.

ג'יין עמדה מאחוריו וסימנה סימני לב ואהבה ואני גילגלתי את עיניי.

היא תמיד אמרה שיש לווילי רגשות כלפיי. אבל זה ווילי. וזו אני.

ואם אתם לא מאמינים למה זה לא יכול להיות אולי זה יעזור:

1. אף אדם שפוי לא ירצה להיות עם מישהי כמוני.
2.אנחנו רק חברים
3. ווילי עדיין לא התגבר על החברה הקודמת שלו
4. אני טיפוס מרוחק, וווילי יודע את זה, הוא יודע שאני לא מחפשת קשר, לאף אחד.

ואני הזכרתי לעצמי את הסיבות הללו.

"לא, אני לא עושה היום כלום" עניתי.

ג'יין המשיכה בפנטומימה שלה.

"תוכלי לעזור לי ללמוד לכימיה היום?" הוא שואל עם ניצוץ בעיניו.

אני יכולה להבין למה בנות נמשכות לווילי, היה לו מראה ילדותי ועם זאת גברי.
הלסת שלו הייתה מרובעת ועורו שזוף, העיניים החומות-ירוקות שלו בהקו באור, השיער השחור שלו תמיד היה מבריק ולמרות גופו ורוחבו המאיים היה לו תמיד חיוך ילדותי מקסים ששבה את כולן.

אבל אני, בתור חברה של ווילי ובתור אחת שלומדת איתו כבר שלוש שנים ידעתי איך ווילי באמת נראה.

ידעתי שהעין הימנית שלו ירוקה יותר מהשמאלית, רק בקצת, אבל ידעתי את זה.
החיוך שלו אמיתי רק עם העיניים שלו מתכווצות מעט, אם חיוכו רק בכדי להרשים הוא יחייך עם גומה ואם חיוכו מזוייף הוא יהיה ריק.
ידעתי שהשיער לו כזה מבריק רק בגלל שהוא חופף עם מרכך כל יום.
וידעתי שכשהוא בבית הוא מרכיב משקפיים כי הוא שונא אותם. הוא התלונן עליהם באוזניי אינספור פעמים, אני לעומת זאת חשבתי שזה עושה אותו חמוד, חכם יותר, אבל שמרתי את המחשבה הזו לעצמי, ווילי לא צריך לדעת הכל.

"לוסי?" הוא העיר אותי מהבהייה בו.

"אה..כן! כן. אני אוכל לעזור לך בכימיה" אמרתי בחיוך קטן.

"אני אראה אותך אצלי בחמש?" הוא אמר ואני הינהנתי.

"נתראה " הוא אמר והלך, חייך אליי ואל ג'יין חיוך שמח באמת, עם עיניים מכווצות מעט.