הרגשתי את עצמי פוקחת את עיניי.
ראשי היה מונח על חזהו של ווילי.
"בוקר טוב" הוא מילמל.
קפצתי בבהלה. "ממתי אתה ער?" שאלתי חצי ישנה.
"כמה דקות לפני שאת התעוררת" הוא אמר "אמרתי לך שנצפה בשקיעה" הוא חייך. חייכתי אליו.
נשארנו שוכבים עוד כמה דקות ואז התיישבנו על הדשא הרך.
השמש ביצבצה והאירה על השחור של הלילה.
השמיים הפכו לסגולים ואט אט לוורודים.
קרני השמש נגעו בבניינים ופיזרו אור בכל עבר.
השמיים התחילו להכחיל.
זה היה מהפנט.
"מה אתה עושה?" שאלתי בציחקוק כשהוא קם בבת אחת.
"הופך את הרגע למושלם" הוא אמר ושלח לי יד ואני תפסתי בה.
"מה אנחנו עושים?" שאלתי מצחקקת.
"רוקדים" הוא ענה ואחז במותניי.
שיחררתי את ידיו ממותניי "לא נראלי.." אמרתי.
"בחייך לוס!" הוא אמר.
"אני מעדיפה שלא ווילי.."
"לוסי!" הוא אמר בכעס.
"עזוב אותי וויל" אמרתי והלכתי לאחור, רחוק מעט ממנו.
הוא רצה להפוך את הרגע למושלם והוא הרס אותו.
הוא נרטע כשקראתי לו וויל והביט בי מבולבל.
"מה הבעיה שלך לוסי?!" הוא צעק כועס.
"אני צולעת ווילי!" צעקתי בעצב.
"מה?" הוא שאל מבולבל.
"הרגל שלי פצועה מהתאונה. זה לא פציעה קשה אבל אני לא יכולה לרקוד בלי לצלוע" אמרתי במרירות.
"אם את רוקדת, כואב לך?" הוא שאל.
"לא. אבל אני נראת כמו טיפשה.." התוודתי וכיסיתי את פניי בידיי. שנאתי את הצליעה שלי. שנאתי כל דבר שהזכיר לי את התאונה.
הוא הוריד את ידיי מפניי ולקח אותם אל ידיו.
"לא נורא" הוא אמר.
הוא סובב אותי כך שהסתובבתי בצליעה.
הוא הביט בי מחייך אבל אני הרגשתי את הצליעה שלי, הרגשתי שאני שונה, שאני לא בסדר.
"די ווילי.. אני לא אוהבת שרואים אותי צולעת" אמרתי והתרחקתי.
הוא החל להסתובב גם הוא בצליעה.
הבטתי בו בגועל. הוא צוחק עליי?
"עכשיו את לא שונה. " הוא אמר והושיט את ידו.
צחקתי מעט.
לקחתי את ידו והסתובבנו ביחד, צולעים.
הוא אחז במותניי ורקדנו לאור הירח בעודו מעביר את ידיו על שיערי.
אני עדיין צולעת, אבל הוא שכח שהוא צריך לצלוע או אולי התעייף מלצלוע. כך או כך לא היה לי אכפת, כי ידעתי שלו לא אכפת.
ווילי הרחיק אותי ואז משך אותי אליו במעין חיבוק כך שידי השמלית אוחזת בידו הימנית וידי הימנית בידו השמאלית.
הוא הצמיד אותי אליו כך שגבי מוצמד לבטנו.
הוא הניח את ראשו על ראשי. הוא היה מספיק גבוה בכדי לעשות זאת.
"אני רוצה שתדעי" לחש. "לא משנה מה.. אני פה לצידך"
"אפילו כשאני צולעת?" שאלתי בחיוך קטן של כאב.
"במיוחד כשאת צולעת" הוא לחש.
רציתי להמשיך את הרגע, לחיות אותו לנצח.
הבעיה ברגעים זה שאתה צריך לדעת להבדיל בניהם.
אני לא ידעתי לעשות זאת.
הרגע שבו צחקתי עם משפחתי, נהנתי, כבר לא היה מרגש אלא עצוב, כי ידעתי מה היה עתיד לקרות לאותו הרגע המאושר הזה.
רגעים טהורים לא יכלו להשאר טהורים לנצח.
"מתקשרים אליך" אמרתי כשהטלפון שלו רטט על הדשא לידי.
"תעני" הוא אמר בעודו מחפש את המפתחות לאופנוע שלו.
"היי" עניתי באושר.
"וויל?" שמעתי קול מוכר מבעד לטלפון.
"הוא..הוא לא יכול לדבר עכשיו.. להעביר לו משהו?" שאלתי בגימגום.
"את בת דודה שלו כאילו?" היא שאלה.
"יותר בכיוון של ידידה" עניתי.
למעשה, לא ידעתי בדיוק מה אני וווילי. אמרתי לו שאתן לו סיכוי. סיכוי למה?
"תגידי לו שאמה מחפשת אותו. שהלילה היה נפלא ואני אחשוב על זה" היא אמרה.
"רגע..תחשבי על מה?" שאלתי המומה.
"הוא ביקש שאחזור להיות איתו אתמול. קולטת?! וויל אוונס רוצה שנחזור להיות חברים! ידעתי שהוא יחזור אליי על ארבע.." אמה אמרה ואני לא יכולתי לשמוע את קולה וניתקתי.
הנחתי את הטלפון על הדשא.
הדמעות הציפו את עיניי ואני גירשתי אותם.
ידעתי. ידעתי.
אסור היה לי להתחבר אל ווילי. אסור היה לי לבוא איתו לפה.
כל כך הרבה טעויות..כל כך הרבה טעויות!
רציתי לצרוח.
איך הוא יכל?
YOU ARE READING
פה לצידך
Romanceלהיות לוסי זה לא קל. היא איבדה את הוריה בתאונה קטלנית, אחיה הקטן איבד את כושר ההליכה ולוסי עצמה עדיין צולעת ברגל ימין. לאחר התאונה לוסי בנתה חומות. חומות שיגנו עליה כשהחיים מאכזבים. ישנן רק אנשים בודדים בחייה והם סבתה, אחיה, חברתה הטובה ג'יין ווויל...
