והזמן עבר לו, חודשיים שלמים חלפו.
ווילי וסופי נהיו כבר חלק מהבית.
ווילי דיבר עם אימו והיא אמרה שהוא יאלץ לסבול את אביו ולכן הם בילו פה הרבה. היו שבועות שווילי כלל לא חזר לביתו אך מלבד זאת החודשיים האלו היו נפלאים, הם היו מלאים בציחקוקים, חיבוקים ונשיקות.
פה ושם רבנו ריבים טיפשיים. שנינו שנאנו לריב.
אני בדרך כלל הסכמתי איתו מהר וזה רק עיצבן אותו עוד יותר. לא שהיה קשה לעצבן את ווילי..
שמעתי את האופנוע שלו.
"לוס!" הוא קרא.
המשכתי להסתדר לקראת בית הספר.
הוא נכנס לחדרי.
נישקתי אותו נשיקה קלה על שפתיו.
"קדימה בואי אנחנו נאחר" הוא אמר.
הוא משך את ידי למטבח ששם הכנתי לי ולו את הקפה והשוקו של הדרך.
הוא תמיד השאיר את האופנוע בחניה בביתי והלכנו לבית הספר ברגל.
הוא חיבק אותי בזרוע אחת ואני הצטנפתי ושתיתי את הקפה החם שלי.
"אל תשכחי את המשחק היום" הוא אמר ונשק לי.
מאז שהפכתי לחברתו של ווילי פתאום בית הספר ידע שהייתי קיימת. כולם רצו לראות את האחת שווילי דופק הפעם, אבל אפילו עוד לא שכבנו.
כולם אמרו שזה רק עניין של זמן עד שווילי יחליף אותי אבל עברו חודשיים והם שתקו. הם הבינו שאולי, רק אולי, אנחנו באמת אוהבים אחד את השניה.
"איך אני יכולה לשכוח?" שאלתי. הוא חייך אליי.
הטלפון שלי רטט ואני ראיתי את שמה של סופי על המסך.
"ביי" נפרדתי ממנו והוא נשק על שפתיי ברכות.
עניתי לסופי
"היי לוסי" היא אמרה מצוברחת.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה. סופיה ואני היינו כמעט אחיות. לא האמנתי איך חודשיים שבהם לא הדחקתי אף אחד, הצלחתי להתקרב כל כך לאנשים.
"אבא שלי ביקש שנאכל היום ארוחת ערב ביחד.." היא נאנחה. אביה ניסה לחבר את המשפחה שוב, ואני ניסיתי לעזור לו.
האם כעסתי עליו?
כמובן שכן.
הוא נטש אותם רק כי פחד.
אבל הוא חזר, ואני בטוחה שגם זה הפחיד אותו מאוד.
סופיה ניסתה לסלוח לאביה, ואני הערכתי את הניסיון שלה לעומת זאת ווילי התנגד בתוקף אפילו רק להביט בו.
אמרתי לאביו שייקח לו זמן להירגע אבל עברו חודשיים וווילי עדיין לא הביט באביו והמשיך להתעלם מעצם קיומו.
אני חשבתי שהוא צריך לפחות לנסות לסלוח לו, כמו סופיה, אבל הוא התחיל לצעוק ולהתפרע ואני הנחתי לזה.
הסכמתי איתו שאביו היה אדם שפל ונורא כשעזב אבל אז חשבתי על הוריי, ועל כמה שהתגעגעתי אליהם. הייתי מחליפה כל רגע של ריב ברגע חם ואוהב.
החיים קצרים מידי בכדי לריב.
"זה בסדר..אני אהיה שם. מוסכם סופי?" שאלתי.
"תודה לוס" היא אמרה בקול רועד ונרגש.
"אני אראה אותך בערב" אמרתי והיא מילמלה תודה וניתקה.
והמשך היום היה רגוע.
רצתי מהר אל אולם הספורט בכדי לא לאחר.
הבטתי בשעון, המשחק החל לפני עשר דקות.
נכנסתי לאולם והתיישבתי ליד גיין. גיין הייתה מרוחקת בחודשיים האלו, היא דיברה רק אם פניתי אליה וכששאלתי אותה מדוע היא כה שקטה היא מיהרה לשנות את נושא השיחה.
ווילי קלט אותי בזווית עיניו ואני קפצתי משמחה כששניה לאחר מכן הוא קלע סל.
הרעתי מאושרת.
הכל הרגיש כל כך שונה, כאילו הכל היה חלום מציאותי ביותר וזה רק היה עניין של זמן עד שאתעורר ואבין שהכל חלום אחד גדול, ואני לא צועקת, ואף אחד לא מכיר אותי בבית הספר, וגרוע מכל, ווילי לא איתי.
אבל אני לא התעוררתי, עדיין הרעתי לווילי בקול רם, עדיין כולם הכירו אותי בתור חברתו ועדיין ווילי היה לצידי.
כולם הריעו כמעט חזק כמוני כשהקבוצה של ווילי ניצחה. זה אומר שהם יעלו לחצי הגמר!
חיפשתי את ווילי, הוא היה מוקף בחבריו לקבוצה ובחבריו.
יצאתי לנשום אוויר צח וחיכיתי שווילי יגיע.
"היי לוס!" שמעתי קול מוכר.
"היי קמרון" אמרתי בחיוך קטן.
"מה את עושה פה בחוץ? כל החגיגות בפנים" הוא אמר.
"אני פחות אשת מסיבות" אמרתי בחיוך. הוא ציחקק והינהן.
"אני אראה אותך בסביבה לוס!" הוא אמר ונשק על לחיי בידידות.
נופפתי לו לשלום.
אגרוף הוטח בקיר ליד ראשי ואני קפצתי בבהלה.
"ווילי!" אמרתי מאושרת אם כי הוא לא היה נראה כה מאושר יחסית לאדם שזכה במשחק הכדורסל שציפה לו כל כך.
"מה הקטע לוסי?!" הוא אמר בקול רם.
אנשים הביטו סביב.
"מה הבעיה?" צייצתי.
"הבעיה זה שאת לא קולטת שאת חברה שלי!" הוא צעק.
"ווילי" מילמלתי מבולבלת.
נאנחתי. זה בגלל קמרון?
"אני ממש לא רבה איתך עכשיו. במיוחד לא פה. ומכיוון שאתה כבר עצבני, אבא שלך רוצה שתבוא לארוחת ערב. אמרתי לסופי שאהיה" הודעתי לו ברוגע והלכתי משם באנחה.
גילגלתי את עיניי למה הוא חייב להיות כל כך חמום מוח כל הזמן?
הוא תפס בידי.
"תפסיקי לברוח! בכל פעם שיש ריב את בורחת!" הוא אמר עצבני.
"ווילי תשחרר אותי. אם אתה רוצה לריב אתה מוזמן לריב במקום אחר" אמרתי כשהרגשתי את המבטים צורבים בגופי.
הוא המשיך לאחוז בידי "שלא תעזי לברוח לוסי! נמאס לי שאת בורחת!" היא הרים את קולו.
"וויל תשחרר אותי ומיד!" צעקתי כעוסה. המבטים התגברו. וויל עזב את ידי, הוא הבין שברגע שקראתי לו וויל זה הפך לרציני.
"יופי. קיבלת את הדרמה שרצית" אמרתי בלחישה כעוסה והלכתי לשם בהליכה עצבנית.
אפילו לא שקלתי ללכת לכיוון ביתי והלכתי היישר אל המקום שלי.
ישבתי על הדשא מיאושת ונשמתי את האוויר.
לעזאזל!
היינו אמורים לצחקק כל הדרך לביתי, לאלתר אוכל לארוחת הצהריים ולשבת ולדבר במיטתי.
שמעתי את צעדיו על הדשא.
YOU ARE READING
פה לצידך
Romanceלהיות לוסי זה לא קל. היא איבדה את הוריה בתאונה קטלנית, אחיה הקטן איבד את כושר ההליכה ולוסי עצמה עדיין צולעת ברגל ימין. לאחר התאונה לוסי בנתה חומות. חומות שיגנו עליה כשהחיים מאכזבים. ישנן רק אנשים בודדים בחייה והם סבתה, אחיה, חברתה הטובה ג'יין ווויל...
