פה לצידך

פרק 27: במאה אחוז

הוא ירד מהאופנוע והלכנו חמש דקות שקטות אל המקום שלנו.

התיישבנו על הדשא בדממה, אחד מול השניה.

"אין ממש מה לראות כשאין כוכבים" מילמלתי.

"אבא שלי..חזר" הוא אמר לפתע.
שתקתי המומה. מה אני אמורה להגיד?

"מ..מתי?" גימגמתי.

"לפני שלושה ימים" הוא ענה בקצרה. הרגשתי כל כך רע. שלושה ימים שעולמו של ווילי התהפך ואני לא הייתי שם בשבילו.

"ווילי" מילמלתי והנחתי את ידי על ירכו.
הוא לקח את ידי והרחיק אותה ממנו.

"אני לא צריך רחמים עכשיו, לוסי" הוא אמר בקור.
נאנחתי.

"אני לא מרחמת עליך וויל. אני מרגישה רע שלא הייתי פה בשבילך ואני רוצה לתמוך בך ולהקשיב לך..אז בבקשה תיתן לי" התחננתי אליו.

הוא הביט בי בעיניו הירוקות.
"לפני 3 ימים לקחתי אותך לבית שלך, אחרי המסיבה, זוכרת?" הוא שאל ואני הינהנתי "ביקשת ממני שאשאר. בהתחלה סירבתי עד שהסתכלתי בטלפון שלי. סופי שלחה לי הודעה..היא כתבה שאבא חזר. לא רציתי לחזור לבית ולכן הסכמתי לישון אצלך" הוא הסביר.
"ידעתי שמתישהו אני אפגוש בו אבל לא רציתי באותו הרגע.
לאחר מכן שחזרתי מבית הספר, הוא היה שם. רציתי לחבק אותו, לצעוק עליו, לברוח.
בסוף נתתי לו אגרוף היישר לעצם הלחי. הוא התעלף. סופי נבהלה וצעקה עליי ואמא שלי הביטה בי מאוכזבת. היא בחיים לא הביטה בי מאוכזבת, לוס" הוא אמר ודמעות צצו בעיניו.
הוא קירב אותי אליו ואני התקרבתי עד שישבתי בין רגליו ברגליים מקופלות.

הוא הביט בי.
"אמא שלי והוא הלכו לבדוק את זה ואז אמה באה..
אני פשוט כזה כישלון, לוסי! הצלחתי להפוך הכל לגרוע" הוא אמר בכעס.

ליטפתי את פניו "שלא תעז להגיד שאתה כישלון" הפצרתי בו.

הוא הסתכל עליי, מופתע לראות אותי כה בטוחה בעצמי.

"אתה לא כישלון ווילי! להפך. אני חושבת שאבא שלך היה צריך לקבל את האגרוף הזה" אמרתי. ההפתעה שעל פניו התגברה.

"מותר לך לכעוס ולהיות אנוכי. זה לא פשע. ואתה צריך לכעוס עליו" אמרתי. "הוא פגע בך. הוא לא יכול פשוט לחזור סתם כך ולצפות שאתה תאהב אותו כמו שהיה אז!"

"אז למה את עדיין אוהבת אותי?" הוא שאל לפתע.

התרחקתי ממנו.

"מ..מ..מה?" שאלתי בגימגום בעוד שפניי מאדימות.

"אתמול בלילה את נישקת אותי. למרות שפגעתי בך." הוא אמר במבוכה.

אבל לי הייתה הרגשה שהוא לא מספר את הכל "עשיתי עוד משהו?" שאלתי נבוכה.

"הורדת את החולצה שלי.." הוא מילמל נבוך אפילו יותר.

"בבקשה שלא עשיתי שום דבר נוסף" התחננתי אליו.

"הורדת את החולצה שלך" הוא אמר חלושות.
קברתי את פניי בידיי.

"אוי ווילי אני כל כך מצטערת" מילמלתי.

הוא הוריד את ידיי מפניי "זה בסדר לוס. אני מבין..היית שיכורה והכל התבלבל. זה היה יום עמוס ושנינו היינו שיכורים..הכל בסדר" הוא אמר והחזיק בידיי.

"א..אבל אתה צודק" מילמלתי אליו "אני עדיין אוהבת אותך"

הוא הביט בי בעיניים ירוקות בוהקות.
נאנחתי.

"אני יודעת שכנראה אני לא צריכה להגיד את זה..אבל אני עדיין אוהבת אותך ווילי. ואני יודעת שזה לא יכול לקרות בנינו ו-" אמרתי אבל הוא קטע אותי.

"למה? למה זה לא יכול לקרות לוסי?" הוא אמר.

נאנחתי
"כי זה לא עובד ווילי..אנחנו רבים יותר מידי וצועקים יותר מידי ואנחנו עושים טעויות"

"לא. לא. אני עשיתי טעות. אני אוהב אותך לוס. בבקשה, אני צריך אותך. תתני לי רק עוש סיכוי אחד. אני מבטיח שלא אפשל" הוא התחנן.

"ווילי לא.. מה אם אתה תיפגע בפעם הבאה?" מילמלתי.

"לא אכפת לי להיפגע לוס. אני לא מפחד שיישבר לי הלב. אני אוהב אותך לוסי. אז תקחי לי את הלב, תשברי אותו,  תעשי מה שאת רוצה..כי הוא שייך לך, לוס" הוא אמר.

"א..אנ" גימגמתי. "גם לי לא אכפת שתשבור לי את הלב..מסתבר שאני אוהבת אותך גם כשאתה עושה את זה..אבל בבקשה אל תשבור לי את הלב"

הוא ניגש אליי ונישק אותי, נשיקה עדינה ומתוקה, כזו ששואלת 'זה בסדר?'
נישקתי אותו חזק יותר נשיקה שאומרת 'זה כל כך בסדר'

והנשיקות שלו מרגיעות את הצעקות בראשי.
זה לא בסדר! את תיפגעי!

אבל אני מנשקת אותו שוב והצעקות נחלשות.
"ווילי..בוא נחזור לבית שלך" אמרתי.
הוא הביט בי מבולבל.

"אתה צריך לדבר עם אבא שלך.." מילמלתי אליו.
הוא הרחיק את פניו ממני, אבל לא יותר מידי כיוון שהייתי ישובה על רגליו.

"אני יודעת שזה כל כך לא בסדר מה שהוא עשה. אבל אתה צריך לשמוע אותו..אתה צריך גם להגיד לו שהוא פגע בך שעזבת" אמרתי.

"אני יודע" הוא לחש "אני פשוט לא רוצה לדבר איתו"

"אבל זה יקרה מתישהו ווילי..אולי כדאי שנעשה את זה עכשיו" אמרתי ונשקתי על שפתיו חלושות.

"נעשה?" הוא שאל.

הסמקתי קלות. "חשבתי שתרצה שאהיה שם. אם לא תרצה אני לא אהיה אנ-"

הוא קטע אותי בנשיקה.

"אני אוהב אותך לוס" הוא אמר ואני הסמקתי.
בכל פעם מחדש שהוא אומר זאת, זה מרגיש כאילו הקיבה שלי בולעת את כל שמסביבה.

"אני אוהבת אותך ווילי" אמרתי ונישקתי אותי.
קמנו והלכנו על אופנועו ונסענו בשקט אל ביתו.

"את בטוחה שאת רוצה להיות פה?" הוא שאל.

"במאה אחוז"
הוא חייך ונכנסו אל הבית.