פה לצידך

פרק 19: מסיבה

למחרת הגעתי למסקנה שאני צריכה ללכת לבית הספר..לצערי.

החלק החיובי היה שאין שיעורי כימיה היום.
לרוע מזלי בכניסה לבית הספר נתקלתי בווילי.
הסתכלתי עליו ומבטנו הצטלבו. הרכנתי מיד את ראשי.

יכול להרגיש אותו עדיין מביט בי, אך אני המשכתי להרכין ראש.

הציחקוקים על ההתעלפות במגרש הכדורסל עדיין נמשכו, המילים לא כאבו כמו ההזכר לכך שפעם לווילי היה אכפת ממני.
לא יכולתי לסבול את זה.

לשיעור הבא לא הגעתי, העדפתי לבלות בחדר המוזיקה הריק.

פסנתר כנף שחור וגדול עמד בקצה החדר ואני ניגשתי אליו.

התחלתי לנגן מנגינה מוכרת, כזו שניגנתי מאז היותי בת 7.

הנגינה שלי הייתה חלודה, לא הזזתי את האצבעות כראוי ומידי פעם לחצתי על הקלידים הלא נכונים.

המשכתי להתאמן ושריריי נזכרו במנגינות, בתנועות, בתזוזות ובתווים.

החלטתי לבדוק את הלחן שכתבתי.
הלחן היה נפלא, הוא היה צריך ליטושים ואני תיקנתי אותו כשניגנתי, שיכתבתי מחדש והרגשתי נפלא.

המוזיקה הייתה קופצת, שמחה ועם זאת עם מעט תווים נמוכים המעידים על סוף רע.
הידיים שלי עברו במהירות על הקלידים ואני הרגשתי את המוזיקה סוחפת אותי.
שנים שלא ניגנתי.

זה היה הלחן רק של פזמון והוא נמשך כדקה אבל אני רציתי לעשות אותו מושלם.

לאחר כל הליטושים הצלחתי להיות מרוצה.
התחלתי לנגן שוב והפעם שרתי בקול דק
"והכוכבים רוקדים, צוהלים משמחה,
וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה שאתה איתה.
והכוכבים רוקדים, צוהלים משמחה,
והכל מה שהיא יכולה לחשוב עליו זה שהיא איתך.
וגם אם הכל יישבר, וגם אם זה פחות או יותר,
בין המציאות לדמיון, מצאנו לנו שיוויון,
כי זה לא משנה מה קורה ומה קרה,
וגם אם הכל פוגע וצולע,
מה שמשנה זה שהיא איתך"

"וואו. את שרה נפלא" קול הקפיץ אותי מכניסת החדר.

הסמקתי.
קמרון!

"תודה" מילמלתי.

"את לומדת איתי שיעורי אנגלית, נכון?" הוא שאל עם חיוך קטן.

הינהנתי.

"תסלחי לי שאני שואל אני פשוט גרוע בלזכור שמות.." הוא אמר.

"לוסי" עניתי עוד לפני שהוא שאל.

"קמרון" הוא אמר. אני יודעת.

"אז..לוסי אני עושה מסיבה היום בערב, רוצה לבוא?" הוא שואל.

"ברור" אמרתי נלהבת. הוא גיחך ואני הסמקתי ממבוכה.

הוא הלך.

נאנחתי.

למה אמרתי לו שאבוא למסיבה?! לא הלכתי למסיבה אף פעם. מה אני צריכה לעשות?!
הצילצול העיר אותי מסיחרור המחשבות שבערו בראשי ואני יצאתי אל ביתי, מחפשת משהו ללבוש.

חפרתי עמוק בארוני. חלק מהשמלות היו כבר קטנות ואני שמתי בצד, אולי אביא אותם לסופי.
לא מצאתי שום שמלה, אז עברתי לחצאיות.
מצאתי חצאית שחורה הדוקה וכשחפרתי עמוק יותר בארוני מצאתי גם חולצה שחורה חסרת שרוולים.

הנחתי את ערמת הבגדים בצד והתחלתי לעבוד על שיעורי הבית שלי.
לאחר כמה שעות נכנסתי להתקלח וכשיצאתי לבשתי את החולצה והחצאית השחורות ואיתם נעליי עקב גבוהות שלא נעלתי כמעט כשנתיים.
ענדתי עגילי כסף ושרשרת כסופה כדי לשבור את השחור ושמתי מעט איפור.

השעה הייתה עשר בלילה!

אני מאחרת!
אני בחיים לא מאחרת!
לקחתי תיק קטן.

"היי, לאן את הולכת?" סבתי שאלה מחוייכת.
"למסיבה..זה בסדר? אני יכולה לא ללכת!" אמרתי.

"הכל בסדר לוסי. זה נחמד לראות אותך לבושה ככה. את יכולה לקחת את הרכב שלי" היא אמרה.

עיניי נצצו משמחה כמעט ולא יוצא לי לקחת את הרכב של סבתא!

נהגתי אל ביתו של קמרון וראיתי אנשים הולכים בחצר הקדמית.
נכנסתי אל הבית ומיד הבנתי שלא הייתי צריכה לבוא.
כל כך הרבה אנשים, ואני לא מכירה אף אחד מהם. התקווה היחידה שלי הייתה שג'יין תהיה פה.

"היי! לוסי!" מישהו קרה בשמי ואני הסתובבתי לחפש את הקול.

משהו נגע בכתפי ואני קפצתי בבהלה
"היי" קמרון אמר.

"היי" אמרתי מחייכת.

"את נראת נפלא" הוא אמר ואני הסמקתי "בואי אני אכיר לך כמה חבר'ה" הוא אמר ולקח אותי לפינה שבה שני בנים ושני בנות עמדו וצחקו.
"היי אנשים! תכירו, זו לוסי" הוא אמר אמרתי היי חלוש.

"לוסי, זו אביגייל" אמר קמרון והצביע על הנערה הגבוהה עם השיער הארוך והעיניים הבהירות

"אמרתי לך כבר! זה אבי" היא אמרה כועסת. הוא ציחקק "היא שונאת שקוראים לה אביגייל" הוא הסביר ואני חייכתי חיוך חלוש "זו רוזי" הוא המשיך והציג נרעה נמוכה וחייכנית עם שיער מתולתל קופצני. "זה אדם" הוא אמר והצביע על בחור גבוה העל שיער שחור מתולתל ומבולגן ועיניים חומות בהירות.

"זה קולין" הוא הצביע כל בחור ממושקף בלונדיני.

"היי! אנחנו פה!" הוא צעק לשני אנשים ואני התחלתי להחוויר ברגע שהם התקרבו.

"ואלה וויל ואמה. הם באים ביחד" הוא אמר בציחקוק. פלטתי ציחקוק מריר.

וויל הביט בי כמה פעמים וסקר אותי לאחר מכן הוא הביט בקמרון בהרמת גבה.

"אני הולכת להביא קצת שתייה!" צעקה רוז שלדעתי כבר הייתה מספיק שתויה.

הם ציחקקו והמשיכו לדבר.
הרגשתי כל כך מרוחקת.
רוז חזרה עם השתייה.
לא תזיק לי כוס אחת, נכון?