פה לצידך

פרק 2: קמרון

"תבטיחי לי!" היא אמרה פתאום.

"להבטיח מה?" שאלתי.

"תבטיחי לי שתגידי לי כל דבר, תפרטי בדיוק מה קרה, כשהוא ינשק אותך!" היא אמרה בהתרגשות.

הסמקתי במבוכה "אין מה לספר. זה לא יקרה ג'יין.  חוץ מזה, את יודעת שיש לי משהו לגבי מישהו.." אמרתי.

"ואת עדיין לא מוכנה להגיד לי מי זה!" היא שילבה את ידייה מרוגזת.

"אם אני אגיד לך, את תפסיקי עם כל המחשבות האלה עליי ועל ווילי" אמרתי.

היא הינהנה בהתלהבות האופיינית לה.

ג'יין תמיד הייתה חייכנית, בחורה שאוהבת לחגוג, לעשות שמח. התלתלים החומים שלה נתנו לה את הלוק של השובבות שלה והעיניים הירוקות שלה שידרו שהיא יכולה להיות רצינית אילו רצתה בכך.

היא הייתה ההפך המוחלט ממני, ביופי. ואחרי התאונה, גם באופי.

השיער המתולתל והקופצני שלה נראה חי ליד השיער השחור החלק שלי והעיניים הירוקות שלה היו שמחות ורציניות בו זמנים בעוד העיניים הכחולות הקרות שלי שידרו מרחק.

קימורי הגוף שלה היו נפלאים, כמעט היה לא הוגן להסתובב ליד ג'יין כשהיא נראת ככה ואני נראת כאילו בנו אותי בקווים ישרים.

ג'יין לא מסכימה איתי, היא חושבת שאני יפה מעבר לכל דימיון וחושבת שאני פשוט מושלמת כמו שאני אבל אני צריכה מידי פעם לאפשר לעצמי להנות.

אני תמיד מרימה את כתפיי בכל פעם שהיא אומרת את זה.

"לוסי?" היא שאלה. "מי זה!"
התעוררתי מהמחשבות שלי.

"זה קמרון " אמרתי בלחש.

קמרון. קמרון..

הוא היה פשוט חלומי בכל מובן אפשרי.
הוא היה המקובל בסרט הרומנטיקה שצופים בו מאוחר בלילה, ואני הייתי החנונית.

השיער שלו היה חום-בלונד אסוף בקוקו שהבליט את הלסת המרובעת הבולטת שלו. לפעמים הוא פיזר את שיערו שגרם לי לבהות בו יותר מידי זמן מבדרך כלל.

העיניים הזהובות שלו משכו אותי אליו כמו פרפר לאש.

למדתי שיעור אנגלית, אולי זו הסיבה שהציונים שלי באנגלית לא 100. אני עסוקה בלבהות בו רוב השיעור.

למען האמת החלפתי איתו כמה מילים.
הוא רצה עיפרון, ואני הבאתי לו.

אני!

קמרון החזיק את העיפרון שלי!
גיין הביט בי במבט מפוקפק.

"למה את מסתכלת עליי ככה?" שאלתי.

"בלי סיבה" היא נאנחה והרימה את כתפיה "פשוט..לא חשבתי שהוא הטעם שלך"

הרמתי את כתפיי גם אני.

"את מדברת איתו לפעמים, נכון?!" שאלתי בעיניים בורקות.

היא הינהנה בחוסר רגש.

"אולי..תזרקי לו מילה עליי מידי פעם" מילמלתי.

"וואו. יחסית לחברה הכי טובה שלי, שאפילו לא אמרה לי מי זה הבחור שהיא כל כך מאוהבת בו" היא אמרה

"אני לא מאוהבת בו" צייצתי.

היא המשיכה והתעלמה מהערות הלוואי שלי "את דיי ממהרת פתאום לבקש טובות"

"אני לא מבינה מה הבעיה גיין. את חברה שלי. סיפרתי לך ועכשיו את כועסת עליי. מה קורה?!" אמרתי עצבנית.

"פשוט! לא משנה! את לא תביני בכל מקרה!" היא אמרה

"למה שאני לא אבין?!" אמרתי וקולי התגבר, מה שבדרך כלל לא קרה.

"את לא תביני כי את אטומה כל כך ומסרבת להרגיש משהו! את לא תביני כי אני אתפלא אם יש לך לב כדי להבין או אוזניים כדי להקשיב!" היא אמרה בקול.

שתקתי.

הדמעות נקוו בעיניי.

"לוסי.." היא נאנחה .

"לא. אל תחזרי בך. זה היה ברור שהתכוונת לכל מילה" אמרתי בקול רועד והלכתי משם, היישר לשיעור כימיה.

"לוסי, את איתנו?" המורה העירה אותי.
"כן כן" אמרתי בהיסח דעת וחזרתי לבהות במחברת שלי.

כשהצילצול העיר אותי מההלם שהייתי בו הכנסתי את דבריי מהר ומיהרתי להגיע לבית, לזרוק את הדברים על הריצפה וללכת למקום שלי.

"היי לוס"

ווילי.

"היי" מילמלתי.

לפתע הוא הניח את ידו על כתפי.
קפאתי.

לא הייתי רגילה לקרבה כזו מאז היותי ילדה.

"הכל בסדר?" הוא שאל.

השתחררתי מידו שהכבידה עליי למרות שהוא רק תמך בי "הכל בסדר" עניתי.

הוא החזיר את ידו לחיקו. הוא ידע שאסור היה לו לגעת בי,  הוא הרגיש שהוא חצה קו.

אין לי בעיה עם מגע. ההפך. הבעיה הייתה שמגע הביא קרבה, ואני הרחקתי את כולם.
בדיוק כמו שגיין אמרה, אין לי לב.

ולכן הייתי מעדיפה שאנשים לא יקשרו אליי ושאני לא אקשר אל אנשים, כל מה שאי פעם רציתי זה ללמוד, להשיג עבודה טובה ולשבת לבד בחצר שקטה ולהזדקן.

לא רציתי מישהו, אף פעם לא היה לי את החשק שיהיה לצידי מישהו כי חסמתי את כולם וככה היה לי טוב כי לא הייתי צריכה ריבים או דרמה. הרי לזוגות תמיד יש דרמה.

אולי בגלל זה לא החלפתי יותר מכמה מילים עם קמרון. אולי עמוק בפנים אני מעדיפה להשאר לבד.

המחשבות התפוצצו בראשי וכשהגעתי לביתי זרקתי את התיק כמו שרציתי.