פה לצידך

פרק 39: כאלה בני שמונה עשרה..

נכנסתי לבית סבתי.
"היי טימי" אמרתי "היי סופי"

פעם בשבוע הגעתי לבקר את סבתא וטימי.
לא גרתי אצל סבתי יותר, עבדתי במשרד קטן של עורכי דין ולמדתי תואר שני למשפטים ועבדצי כמלצרית כעבודה בכגי להצליח לשלם על הדירה הקטנה.

סופי ישבה על ברכיו של טימי.

"אם תמשיכי להמשין ככה עוד ישברו לי הרגליים" הוא אמר והיא הכתה את ראשו קלות בגילגול עיניים.

"אני בטוחה שזה יכאב לך מאוד" היא אמרה והוא ציחקק.

טימי וסופי החלו לצאת לפני כשנה. איך יכולתי שלא לראות שהם כל כך מתאימים.
היא אף פעם לא דיברה איתי על המשפחה שלה אבל היא אף פעם לא הייתה קרה ומרוחקת ממני.
"היי לוסי!" היא אמרה באושר וחיבקה אותי.

היא הייתה כבר בת 18. זה הרגיש כאילו רק אתמול היא הייתה בת 13, מרכלת איתי על הבנים החמודים בכיתתה.

"אני שמחה שהספקתי לראות אותך..אני חייבת ללכת.." היא אמרה באושר מהול בעצב.

חייכתי אליה "אני שמחה שהספקתי לראות אותך גם סופי"

"תבטיחי לי לספר לי הכל בפעם הבאה שניפגש?" היא שאלה ואני הינהנתי. היא חייכה, התכופפה אל טימי ונישקה אותו ויצאה.

"אז..מה קורה?" שאל טימי בנימוס. בזמן האחרון הוא נהיה קר אליי.

"בסדר..העבודה סבירה, המלצרות נורא ואיום והתואר לא מסובך לי עד עכשיו.." מילמלתי. מלבד העבודה לא היו לי שום חיים אחרים.
יצאתי למסיבות? כמובן.

אבל לא יצרתי שום קשר חברתי אחר.
ג'יין ואני התרחקנו עד שכבר לא היינו חברות הכי טובות, בקושי מכרות.

מאז וויל, הבנתי שאין טעם להיקשר לאנשים, זה רק יפגע בי יותר.

טימי הדליק את הטלוויזיה בה משודר משחק כדורסל.

מה הוא מנסה לעשות?

"הוא משחק" הוא אמר.

שתקתי, מנסה להבין לאן טימי חודר.

"ידעת את זה?" הוא שאל.

"כן. סופי הזכירה את זה.." מילמלתי.
וויל שיחק בNBA הוא היה אחד השחקנים הטובים.

כמובן שאפילו לא ידעתי באיזה קבוצה הוא משחק.

וויל היה מפורסם וזה הקשה עליי לשכוח ממנו, במיוחד כשסופי נמצאת פה כל הזמן.

"הייתם ממש קרובים פעם.." הוא אמר.

נאנחתי "בחייך טימי, מה לעזאזל אתה רוצה? פשוט תגיד את זה" אמרתי מיואשת.

הוא נאנח גם הוא "לוסי..את יודעת שאני וסופי מסתירים את זה שאנחנו יוצאים כבר שנה?"
כיווצתי את גבותיי בחוסר הבנה.

"כן לוסי. אמא של סופי עדיין כועסת עלייך..היית מצפה שהיא תשכח מזה אחרי חמש שנים! ובסוף אני וסופי נדפקים מהשטות שוויל ואת עשיתם"
גילגלתי את עיניי אבל לא יכולתי שלא להתכווץ בתוך עצמי.

"מה אתה רוצה שאני אעשה טימי?" שאלתי בחוסר רצון.

"רק תדברי עם מרי" הוא נאנח.

בקושי עצרתי את שתף הקללות שעברו בראשי.
לדבר עם אמא של וויל, אחרי כל הזמן הזה?
זה יהיה כל כך משפיל..

"בסדר" אמרתי בחוסר ברירה.

"עכשיו לוס!" הוא התעצבן.

"בסדר! בסדר!" התעצבנתי גם אני ויצאתי אל ביתה של מרי בכדי להתנצל.

לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות לי רכב, אז סבתי ואני קנינו ביחד אופנוע.

תמיד חשבתי שזה אירוני, עורכת דין צעירה על אופנוע, ממש לא רגיל. מצד שני מתי אי פעם הייתי רגילה?

חבשתי את הקסדה שלי ועליתי על האופנוע ונסעתי לביתה של סופיה.
כשהגעתי רציתי רק ללכת, אבל ידעתי שאם אלך עכשיו טימי ירצח אותי.

דפקתי על דלת הבית בנחמדות עד כמה שניתן.
למזלי הרע, מרי פתחה את הדלת.

"לוסי?" היא שאלה מבולבלת.

גיכחתי לנוכח הבילבול.

"היי מרי" אמרתי.

"מה את עושה כאן?" היא שאלה, ועדיין עמדתי בכניסה.

"למעשה..באתי לדבר איתך" אמרתי.

"לא תודה" היא אמרה וסגרה את הדלת אך ידי עצרה אותה.

"מרי..אני מצטערת.." אמרתי.

"את הבטחת לי שלא תפגעי בו!" היא אמרה כעוסה.

"מרי, עברו חמש שנים!" הזכרתי לה.

היא נאנחה.
"למה?" היא שאלה ואני הבטתי בה מבולבלת "למה את מתנצלת עכשיו?"

נאנחתי "כי את פוגעת בסופי וטימי..הם לא וויל ואני. הם שונים"

"אני לא אתן לילדה שלי להיפגע מעוד אחד ממשפחתך" היא אמרה מעוצבנת.

"את מרחיקה אותה ממך" ציינתי.

היא נאנחה כיודעת.

"מרי..טימי הוא המשפחה היחידה שנותרה לי, הוא חשוב לי יותר מכל. בבקשה אל תפסלי אותו רק בגללי. אני לא אוכל לחיות עם עצמי" אמרתי ודמעות נצצו בעיניי.

היא נאנחה. "בסדר.." היא מילמלה חלושות.

"תודה מרי" אמרתי בהכרת תודה וחזרתי אל אופנועי.

דבר אחד ירד לי מהראש.

"לוסי!" קול מוכר קרא בשמי.

"היי סופי. בואי!" אמרתי לה והיא רצה אליי וחשבה קסדה נוספת שהייתה באופנוע שלי.
נסעתי במהירות לביתי.

הורדנו את הקסדות.

"לכי לחבר שלך..ותבטיחי לי שעוד כמה חודשים תביאי אותו לאמא שלך ושהיא תפחיד לי את הצורה"

היא ציחקקה "מבטיחה" היא אמרה בעיניים בורקות מאושר ורצה לטימי.

גילגלתי את עיניי, הם כאלה בני שמונה עשרה..