פה לצידך

אפילוג: 12 שנים לאחר מכן

12 שנים לאחר מכן:

"קראין! תפסיקי להתרוצץ ככה!" צעקתי על ילדתי הבכורה שהייתה כמעט בת 6.

היא הייתה העתק נשי וקטן של ווילי.

עיניים ירקרקות ושיער פרוע.

ג'ו לעומת זאת לא היה דומה לאף אחת מאיתנו מלבד העיניים הכחולות שלי.

כשוויל צחק ואמר שהוא לא דומה לאף אחד מאיתנו ואני ציחקקתי ואמרתי לו שאולי הוא של השכן, הוא התחרפן כל כך עד שלקח לי שלוש שעות להרגיע אותו ולהגיד לו שזו הייתה רק בדיחה.

"מתי דודה סופי ודוד טים באים לבקר??" היא שאלה בעיניי איילה גדולות.

"הם בדרך ממש עכשיו. וסבתא וסבא יגיעו גם הם." אמרתי.

הרמתי את ג'ו הקטן שהיה היום בן שנתיים.
ווילי לקח את ג'ו מידיי ואני הבטתי בו במבט כעוס.
הוא נשק לי.

"אמא" אמרה קראין "כשאני אהיה גדולה אני אמצא חבר כמו אבא! ואני והוא נהיה ביחד לנצח!" היא אמרה. "אבל בלי נשיקות" היא הוסיפה במבט נגעל מעט ואני ציחקקתי.

"את לא רוצה חבר כמו אבא. הוא נודניק לא יאומן" אמרתי לה והיא הביטה בי מבולבלת.
"היי!" אמר וויל במחאה.
ציחקקתי לי "יהיה לך מזל גדול אם תמצאי מישהו כמו אבא" אמרתי בתגובה ונשקתי לראשה.
ווילי הביט בי במבט זחוח.

טימי התפרץ בדלת כסופיה פתחה אותה.

סופיה הייתה בהריון בפעם הראשונה. הם ניסו כל כך הרבה ואני כל כך שמחה שהכל בסדר בסוף!

קראין רצה אליהם.

"דוד טים! דוד טים! אתה יכול להסיע אותי ממש מהר?!" היא שאלה בהתלהבות והוא מהר הרים אותה על רגליו ונסע במהירות על כיסא הגלגלים שלו.

"טימי! לא להתגלגל בבית!" ביקשתי.

"מה הדבר הכי גרוע שיקרה? אני לא אוכל ללכת?" הוא שאל בעוקצנות.

סופי וקראין צחקו בזמן שאני גילגלתי את עיניי.
תמיד עם ההומור השחור שלו..

"אתה מצחיק דוד טים" היא אמרה.

"זה אחד הדברים שאני אוהבת בו" אמרה סופי בהערצה.

מרי נכנסה לבית בחיוך קטן. קארין רצה גם אליה בחיבוק והיא חיבקה אותה באהבה.

"איפה ילד יום ההולדת?" היא שאלה והלכה לכיוונו של ג'ו המחיוך.

בראד נכנס מיד אחריה.
"היי אמא, היי אבא" אמר ווילי.

אחרי כל כך הרבה שנים, ווילי סוף כל סוף סידר את בעיותיו עם אביו. הם לא היו האב והבן הכי קרובים אך בכל זאת הם היו אב ובן.

בראד מעריץ אותי. הוא אומר שהכל בזכותי.
אני לא בטוחה שזה נכון..
לקח למרי זמן להבין שאני לא מתכוונת לעזוב את וויל יותר לעולם. בהתחלה היא כל כך כעסה עד שלא הייתה מוכנה לדבר עם וויל, הרגשתי רע שגרמתי למרי ווויל להתרחק אך הם התקרבו בחזרה והם צמודים יותר מתמיד.

כולם דיברו להם בזמן שוויל ואני הלכנו אל המטבח, להגיש את עוגת יום ההולדת הקטנה של ג'ו.

ווילי היה מאמן כדורסל בקולג שקרוב לביתנו ואני התקדמתי כעורכת דין.

"אוכלים בחוץ" אמרתי.

"לא. חשבתי שאמרנו שאוכלים בפנים" הוא אמר.

"אויש תעשה לי טובה וויל. אני זוכרת שאמרנו שאוכלים בחוץ!" אמרתי בגילגול עיניים.

במשך השנים ווילי ואני למדנו שיטה בוגרת ואחראית כיצד להחליט.

"אבן נייר או מספרים?" הוא שאל.

הינהנתי אליו.

"ניצחתי!" אמרתי באושר.

הוא ציחקק.

"זין על החיים השקטים" הוא מילמל אליי "לעולם לא יהיו לך את החיים השקטים, כי אני פה לצידך"

"אני לא צריכה את החיים השקטים.
כי אתה פה לצידי" עניתי לו ונישקתי אותו קלות על שפתיו ושנינו יצאנו עם עוגת יום ההולדת, שתיה קלה וחטיפים.

לא הייתי צריכה את החיים השקטים היה לי חיים עם ווילי. וזה החיים הכי טובים שאי פעם יכולתי לדמיין עצמי.
הוא תמיד היה פה. פה לצידי.