קמתי ממקומי לפני שאעשה משהו טיפשי.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"הולכת" אמרתי.
"לא. התכוונתי מה את עושה עכשיו, בחיים?" הוא תיקן את עצמו.
חזרתי לשבת על הדשא.
"אני עורכת דין" אמרתי.
הוא פלט גיחוך.
"מתאים לך" הוא אמר.
"הייתי שואלת מה איתך, אבל קשה שלא לדעת מה אתה עושה" אמרתי בכנות.
למה?!
למה אני ממשיכה את זה??
הוא חייך חיוך קטן.
"אז תשאלי משהו שאת לא יודעת" הוא הציע.
"למה?" שאלתי.
הוא הביט בי מבולבל.
"למה אתה עושה לי את זה?" מילמלתי אליו.
הוא נרטע המום במעט.
"לוסי.." הוא נאנח.
"לא. אל. בבקשה" אמרתי ודמעות צרבו בעיניי. " אל תאמר משהו קסום ותגרום לי לשכוח שאני כועסת. אל תשב לידי ותחייך לך ככה כאילו הכל טוב. אל תשאל מה קורה איתי ותגרום לי לחשוב שאתה באמת מעוניין במה שקורה איתי. פשוט אל. אל תעשה את זה" התחננתי אליו.
הוא קפא במקומו, לא יודע כיצד להגיב לנאום הקטן והכנה שלי.
"אני מצטערת וויל. אבל אני לא יכולה לחזור על אותה טעות שוב ושוב" מילמלתי וקמתי ממקומי.
"אני לא מבין מה הבעיה לוסי, אני רק רוצה לדבר איתך" הוא אמר בתמימות.
זה נכון?
שתקתי למשך כמה דקות
האם אני סתם פרנואידית שחושבת שוויל עדיין רוצה אותי?
נאנחתי.
"איפה אתה גר עכשיו?" שאלתי לבסוף לאחר שתיקה מרובה.
הוא חייך חיוך קטן, הוא ידע שאכנע לבקשתו.
"בצפון העיר" הוא ענה.
"תורך לשאול משהו" אמרתי.
החיוך שעל פניו התרחב, הוא גם ידע שאהפוך את זה למן משחק.
"באמת דיברת עם אמא שלי?" הוא אמר חצי צוחק.
נאנחתי.
"כן..וואו היא ממש כועסת עליי" אמרתי.
"היית החברה ראשונה שלי" הוא אמר.
הרמתי גבה כלא מאמינה.
"החברה הראשונה שהיה לי איתה קשר רציני. שבאמת אהבתי" הוא הסביר.
ניסיתי לגרום ללחיי לחזור לצבעם המקורי.
"איך זה להיות מפורסם?" שאלתי והעברתי נושא מכל מה שקשור לעבר.
"כיף. מבדר. לפעמים קצת מתיש" הוא ענה בקצרה
"התגעגעתי לחיוך שלך"
שתקתי.
"זה לא שאלה" קבעתי.
"צודקת" הוא חייך "אני יכול לראות את החיוך שלך עכשיו?"
YOU ARE READING
פה לצידך
Romansלהיות לוסי זה לא קל. היא איבדה את הוריה בתאונה קטלנית, אחיה הקטן איבד את כושר ההליכה ולוסי עצמה עדיין צולעת ברגל ימין. לאחר התאונה לוסי בנתה חומות. חומות שיגנו עליה כשהחיים מאכזבים. ישנן רק אנשים בודדים בחייה והם סבתה, אחיה, חברתה הטובה ג'יין ווויל...
