אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִי

🏠 לוֹגִי

נ.מ דניאל
______

שיחת טלפון אחת מעולם לא הצליחה להביא אותי מעבר לקצה כמו שיחת הטלפון של נטלי אתמול. הרגשתי שהמוח שלי מטפס על קירות גולגולתי בתהייה פסיכוטית מדוע היא התקשרה, ובאמונה כמעט טהורה שזה היה בטעות. אולי בכדיי להנמיך ציפיות במידה וזה באמת היה בשוגג, אם כי קיימת בליבי נקודה קטנה שמייחלת לכך שהיא באמת תחפש אותי. באמת תרצה לדבר איתי, כי אלוהים יודע כמה אני רק משתוקק לראות אותה. את הפנים היפות שלה, את העיניים המחשמלות שלה, את החיוך השמיימי והקול...הקול שהוא באמת הכל. בכל פעם שהיא משמיעה קולה זה מלאך קטן שמנגן לי על מיתריי הנשמה. אני מתענג רק מהנוכחות שלה, ואולי בגלל זה, כל הזמן בנפרד ממנה הרגיש כמו גיהנום צרוף. במיוחד כשעברתי אותו ללא טיפת אלכוהול אחת, זה שיא חדש לגמריי.

ניסיתי לשכנע את עצמי בהתחלה שזה הדבר הנכון. שמאז, אני אהיה כולי של דניאלה. בלי בילבול, בלי ימינה ושמאלה, בלי 'מה אם?'. אמרתי לה, אני שלך, וזו האמת. בגלל זה אני התעקשתי לדבר איתה במשך כל הזמן שלנו בנפרד. רציתי שנדבר, רציתי שנפתור את זה. זה קרע לי את המצפון להשאיר את כל המצב בינינו תלוי באוויר, כמו אדם שמתנדנד בין חיים למוות. במקרה שלי, בין חתונה לפרידה. ואני יכולתי לשמוע פעם אחר פעם בקולה כמה היא לא מתלהבת לדבר איתי, כמה קשה לה לשמוע אותי ויכולתי להרגיש מבעד לטון הצורם של המילים שלה שהיא עדיין חושבת על זה אבל לעזאזל, לא וויתרתי. אמרתי לה שאני לא מוכן לזרוק את זה, אני אוהב אותה ואני רוצה להתחתן איתה. רק פחדתי שאולי לה כעת יש חששות.

אבל אתמול סיכמנו הודות לאל שאני אחזור הביתה, וברגע שזה ייקרה, נתחבק ונתנשק ונשאיר את זה מאחורינו. זאת מכיוון ששיחות הטלפון הנוראיות האלו היו המוות בפניי עצמן. שעות על גביי שעות, עם הפסקות כמובן, היינו מתנגחים ורבים על מה צודק ומה לא, מה נכון ומה לא נכון, מה אסור ומה מותר. המוסריות שלי נימדדה במבחן בפעם השנייה וכן, הייתי צריך להודות שזו טעות כי נתנתי לנטלי לישון אצלי מההתחלה וכך אני מרגיש עד היום אבל אני לא מתחרט על מה שקרה. אני יודע שזה היה לא נכון, אבל פשוט לא היה לי אכפת. זה מצער, אפילו אותי, ולו הייתי שומע על תואבה כזו מהצד שאינה קשורה אליי הייתי מציע לאותו אדם לבוא לטיפול אצלי אבל כרגיל, אדם נמדד בכוסו, בכיסו ובכעסו ואין זה הוגן כלל לשפוט מהצד.

אך מכיוון שאני יודע כמה זה קל לאנשים לתת דין בדבר שאינו קשור אליהם, אני נזהרתי, ומעולם לא סיפרתי. כי פחדתי לספר, ובצדק, לא חשבתי שלעולם טום יסתכל עליי שוב כדבר אחר חוץ מפדופיל ולקח לי זמן רב לשכנע אותו לצאת מדפוס המחשבה האיום והנורא הזה. המבט של מיה ואחותי כאשר נודע להן שנטלי התגוררה אצלי היה שובר נפשות. מיה הייתה בהלם קטטוני, היא אמרה שהיא חיבבה את נטלי מאוד ואף לא האמינה שכל זה קרה מתחת לאף שלה. לסארי הייתי צריך לספר הכל מהתחלה, והיא הקשיבה בהכלה ובהבנה אבל תיחקרה אותי עד אין קיץ. אבל אני עניתי, כי לספר לחלק מהאנשים, הייתי חייב. זה אכל אותי בעודי אני חי. ואני מניח שאולי בכלל סיפרתי להם את זה בכדיי שאם נטלי איי פעם תחזור לחיי שוב, אסור להם לתת לי ליפול לקסמים השבורים שלה. כי זה ייקרה, או שזה כבר קרה?