אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִי

🚹 מִיאַזְמָה

נ.מ נטלי
______

"אז כשניסיתי לדבר איתו אתמול הוא פשוט סינן אותי. אני לא מבינה מה קרה, חשבתי שהיה בינינו משהו." סאני אמרה במלנכוליות לפניי שהיא לקחה ביס מהסלט שלה, אני כמובן, לא מספיק ליידי בשביל להזמין רק סלט קיסרי בחמש בצהריים. "את בטוחה שאת מדברת על טום? כי ממה שאני הבנתי הוא פשוט בעיניין שלך."

"אין לי כוח לדבר על זה אפילו. ספרי לי משהו אחר." נעצתי את המזלג שלי בחתיכה מהדג עם הרוטב המתוק, טוחבת אותו בשלמותו לפי. "מה את רוצה לשמוע?" היא משכה בכתפייה ולקחה עוד עלים ועגבניות, מכסחת אותם כמו ארנבת יפייפיה. "אולי את תרצי לשמוע את זה," לפתע הקול שלה נהפך לרכלני ונוטף סקסיות, משהו שהיא מצטיינת בו ולפעמים גורמת לי לפקפק פעמיים במיניות שלי. אני מכווצת את מבטי אלייה בסקרנות ולוקחת עוד חתיכה מהדג, "שמעתי שאיתן חזר לעיר."

"אוחח את לא רצינית." אני מגלגלת את עיניי בעצבים, בכלל לא מבינה למה אני צריכה לדעת דבר כזה. זה לא מעניין אותי והבן אדם הזה יכול ללכת לשבת באיזה חור מסריח מצידי. הוא הרס לי את החיים, ואני כל השנים שתקתי לו על זה, נתנתי לו להרקיב אותי יום אחריי יום ולהיפך לבדיחה הזנותית של בית הספר הזה. שבלית ברירה, נאלצתי לעזוב שנתיים לפניי סיום הלימודים.
"יצא לי לדבר איתו." היא פולטת בשקט כאילו אני עומדת לטרוף אותה על כך שצייצה. לא יכולתי שלא לגלגל את עיניי שוב, עם כל מה שקשור לילד הזה זה פשוט מתבקש. "הוא באמת מצטער על כל מה שהוא עשה לך, הוא לא התכוון אפילו לעשות ---"

"לא אכפת מה התכוון לעשות ומה לא. הוא הרס לי הכל. אבא שלי גילה שכולם קוראים לי זונה מאחוריי הגב והעביר אותי לפראנס שנתיים לפניי הסוף! איך את יכולה לשכוח מזה, סאני?"
תחושת מרירות עלתה בגרוני כשאני נזכרת ביום ההוא שאבא שלי קיבל הודעה מטום וביקש שיבוא לדבר איתו. המנהל שלי ידע על הכל, לא כי אני סיפרתי לו, אלא פשוט שאחריי המקרה הזה היה כל כך קשה לטשטש את העובדה שעשו לי שיימינג חוצה גבולות וכולם ראו את זה. אחריי השיחה ההיא הוא אמר לטום שאני לא אוכל להמשיך ללמוד שם, לא הייתה לו ברירה חוץ מלהבין את זה.

לא הכרתי הרבה תיכונים אחרים, בטח שלא אנשים אחרים וכשניחנה עליי ההזדמנות לעבור לפראנס, שהרי את חלקם אני מכירה, קפצתי על זה בשתי ידיים. נכון, אלו היו שנתיים מדהימות ויוצאות דופן וכן, המקום שלי בקבוצת העידוד של פראנס היה מובטח אבל היה לי קשה בלי סאני, בלי שאר החברות שלי. אפילו שנפגשנו כמעט כל יום. היה לי קשה מעוד עשרים אלף בחינות, אבל מעולם לא התנתקתי מהתחושה שתיכון שלם חושב שאני זונה. זה פשוט לא מתנער ממני, אפילו לא היום. חמש שנים אחריי.

"לא שכחתי, נטלי. אבל אני רק אומרת...לכל בן אדם מגיעה הזדמנות שנייה בחיים. ולא אמרתי שתהפכו לחברים הכי טובים, אבל אני ראיתי כמה הוא סבל בכל שנייה שלא היית שם. הוא נלחם כדי לעצור את השיימינג שעשו לך, אני ראיתי כמה כאב לו. אז, רק, תחשבי. בסופו של יום, אני רק לא רוצה שתשארי עם עסקים פתוחים. תסגרי הכל, ותמשיכי עם החיים שלך."
אלוהים...הלוואי וזה היה כל כך קל. כל כך קל לסלוח.