אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִי

📱 עֵירֹום

נ.מ דניאל
_____

הכפוית טובה החצופה הזו! איך היא מעזה להגיד לי דבר כזה?! מי היא חושבת שהיא?!
לולא אני, אין אפילו ביכולתי לדמיין איפה היא הייתה נמצאת עכשיו! בבור בביוב, אצל אביגיל המתעללת, אצל עוד בית אומנה, מסוממת באיזה סמטה! אני הצלתי אותה אינספור פעמים וככה היא גומלת לי? בלהגיד לי שהיא לא חייבת לי כלום?
זה פגע בי באותה מידה שבה גיליתי שהוריי לא תמכו בהחלטת הקריירה שלי. זה כואב באותה מידה, באותו אזור בחזה. ולמה?, כי זה בא מהאנשים שהכי פחות ציפיתי מהם לכך. מהאנשים שחשבתי שתמיד יהיו לצידי ויעריכו אותי על מי שאני, אבל במקרה של נטלי, אני לא בטוח כמה היא העריכה את זה אם פתאום היא חושבת שהיא יכולה להסתובב ככה במאה-שמונים מעלות ולסטור לי תוך כדי.

ואני לא עד כדי כך טיפש, ברור לי שיש ביניהם משהו. אבל אולי הישירות שלי הייתה נקודת התורפה שלי, ושם נטלי חשבה שיהיה הכי טוב להוריד אותי. ואלוהים, כמה שהיא הורידה. יצאתי מעט מושפל, זו האמת. שכן אחריי כל השנים האלה, אולי ציפיתי למעט יותר כנות איתה. כן כן כן, אני יודע שלא הייתה לי שום זכות לשאול אותה לגביי אוס-משהו-מזדיין הזה, אבל באותו רגע משהו רע השתלט עליי. משהו לא נעים עבר לי בגוף ברגע ששאלתי את זה. כי אני לא כזה, אני לא קנאי ואני לא רכושני, אבל בהחלט קיוויתי יותר מדיי מנטלי שתגיד לפחות 'לא' או 'כן'. בחיי, לא ציפיתי ליותר מזה.

זה כאילו שאיתה אין לי רסן בפה, איתה אין לי מידות מוסר או אמות צדק. אני יורה. אני יורה משמע אני קיים לידה. והרגשות שלי איתה הם מנוע מנוסה ומשומן שלא מפסיק לעבוד, לא מפסיק לחשוב ובטח שלא מפסיק לדמיין. שכן כל הריב שלנו דימיינתי איך אני סותם לה את הפה בנשיקה עמוקה ורטובה ומצמיד אותה לדלת הכניסה, משכיח ממנה את הגבר ההוא, אבל הרגשתי שאפילו שההיגיון שלי לידה הוא כמו ראדר דפוק, אני לא חושב שזה עדיין היה הרעיון הכי טוב. אחריי הכל, אני מאורס. אבל זו עובדה שאני לא מעוניין להתעכב עלייה.

יותר מכל, רציתי להשאיר בזכרוני איך היא הייתה על סף דמעות ברגע שסיימתי לדבר, כמה היא אפילו הבינה שהיא טעתה. וכלל לא יצא לי להגיד לה כמה אני אוהב את נטלי החדשה והחזקה, כמה אני אוהב לראות אותה עומדת על שלה אבל בנוסף לכך, כמה אני מאוכזב מההתנהגות שלה אליי. כמה אני מאוכזב ומתבייש לשמוע אותה שהיא לא חבה לאף אחד מלבד עצמה. כל אדם חייב משהו בחיים שלו למישהו, אני חייב לעשרות אנשים שעזרו לי במהלך חיי. אז היא לא חייבת אפילו לבן אדם אחד? ויותר מכולם - לי?

וכל זה היה לי מסריח מההתחלה, מהרגע שהיא פתחה את הפה המושלם שלה והטיחה בי שהיא אינה זקוקה לי, להגנה שלי. שהיא לא מחוייבת לענות לשאלות שלי. וכאן היא צודקת, אבל היא לא מבינה שלא משנה כמה שנים יעברו...אני עדיין ארצה להגן עליה. זה לא משנה אם היא תשנא אותי, תאהב אותי, תתעלם ממני או תנתק אותי מחייה. מעולם לא הפסקתי לדאוג לנטלי, היו זמנים שלא הייתי ישן בלילות ומתפלל לאלוהים שהיא באמת בסדר איפה שהיא לא תיהיה. הנתק שלי ממנה היה קשה, כמו שאמרתי לה, סבלתי בהתחלה המון עד שדניאלה הגיע והכאב התפייד מעט. ממש במעט.