אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִי

🔁 קַפְּרִיזָה

נ.מ דניאל
_____

"אז," התחלתי לחתום את ההרצאה הראשונה שלי להבוקר, "כפי שאתם יודעים וכפי שכבר אמרתי לכם, אני מצפה מכם לעבודה משמעותית עם המנחים שלכם. אני רוצה לראות עבודות שישקפו את היכולות האמיתיות שלכם בדיוק כמו שאני מכיר אותן. אז בבקשה, תיקחו הכל ברצינות ואל תזלזלו. וכמובן, אם אתם צריכים שאלה או מענה בכל נושא, אתם יותר ממוזמנים לפנות אליי." דבריי השאירו עליהם רושם רב, עד כדי כך, שידיים רבות הורמו באוויר במטרה לשאול משהו. אפילו שאמרתי שהם יכולים לפנות אליי, לא יודע עד כמה באמת התכוונתי עכשיו. אני לא יודע מה קרה לי, בדרך כלל אני נהנה איתם כל כך. היום אני כזה קצר רוח ולא מסוגל לעמוד במקום אחד. זזתי ממקום למקום כמו צפרדע מקפצת אבל אני מקווה שזה לא ממש עבר למראית העין של התלמידים.

ממילא השקט הנפשי שלי התערער מהיום שעזבתי לישון אצל טום, ואני בהחלט לא צריך גם את רחש הלב ההיסטרי מהעבודה עכשיו. אבל אותו שקט בהחלט התערער פי כמה וכמה אחריי שיחת הטלפון שהתקבלה לנייד שלי לפניי רבע שעה. כן. ספרתי את הדקות. ולא יכולתי להישאר רגוע מאז. הלב שלי הלם כשראיתי את השם שלה, זיקוקים של תקווה עפו בבטני רק מהמחשבה שהיא זו שפונה אליי לראשונה, זה אומר שהיא מעוניינת שנחדש את הקשר. לפחות כך קיוויתי. כי נטלי היא בת אדם, אבל היא יכולה ליהיות גם עשרים דברים אחרים. וזה מה שהופך אותה ללא צפויה, יום אחד היא ככה ואחריו היא מתהפכת. קפריזה לשמה.

אבל הפעם, לא הייתי בטוח שאני ונטלי נחזור לתלם איכשהו. אני חשבתי שבעינייה מה שעשיתי היה בלתי ניתן למחילה, אני חושב אותו דבר כמובן, ולכן כשראיתי את שיחת הטלפון ממנה, הייתי מוכה הלם. לצערי, לא יכלתי לענות כי זמן שיעור זה קדוש, ואסור לי לנצל אותו לדברים אחרים ובטח שלא שיחת טלפון. עם כמה שרציתי. ובשבילה הייתי מוכן לעשות אלפיי החרגות, לבטל שיעורים אפילו, אבל לא יכולתי שלא לחשוב שאולי זה בכלל בטעות. שאולי אם אענה, אני אצא מטומטם לגמריי.

אני אפנה אלייה בהתלהבות מגושמת, רק מחכה לשמוע את קולה שוב וברגע שתשמע את הקול שלי היא תגיד 'מי זה?' , כמו מחיצת חרק. קראק. כמובן שאחריי זה אני אגיד 'דניאל' ומכאן אפשרויות השיחה הן מוגבלות. או שהיא הייתה מנתקת את השיחה בפתאומיות, מהמבוכה אני מניח או שהיינו מנהלים שיחה מאוד מביכה ויבשה שנוצרה בשוגג. למעשה, בכך שלא עניתי, ניסיתי גם למנוע את זה. וכמובן, תהיתי בכלל האם כדי לי להתקשר אלייה בחזרה. חושב כמו ילד בכיתה ו' שהמושא לחיבה שלו שלחה לו הודעה בתהייה האם זה בטעות, מטומטם ופתטי שכמותי.

מבלי משים, כבר נתנתי רשות לסטודנט מסויים לדבר, אבל בכלל לא התעמקתי בשאלה שלו. יותר במחשבות ההיסטריות והעסוקות שלי בשיחת הטלפון ההיא. "אני מצטער, אתה יכול לחזור על השאלה?" הכנסתי את ידיי לכיסיי מכנסיי וראשי היה מושפל מטה, בריכוז מוחלט כמובן, בעוד שהוא חוזר על השאלה. "לגביי מה שלמדנו היום, אם זה קשור לנושא החקר שלי אז אני יכול להוסיף אותו לעבודה? או שאני צריך להישאר עם הנתונים שיש לי?"
הרמתי את ראשי אליו והבטתי בו, סטודנט צעיר ויש שיגדירו כמתקשה לימודית, בהחלט לא האדם הראשון ששאל אותי שאלות מפגרות שכאלו.