אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִי

🎓 מֶרְחַב תִּמְרוּן

נ.מ דניאל
______

"למה קראת לי לכאן? כדי לנופף לי בפנים שהכל מושלם אצלך?" היא מתיישבת בגסות רוח מוחלטת על כיסא משרדי, לא כי תפסה את מקומה, יותר כי מתחילת היום היא חשבה שלדבר אליי ככה יעזור לה עם הציון. מה שלגמריי מתברר כלא נכון. "אני לא רוצה לעשות שום דבר כזה, מיס פיין. אני רק רוצה שנדבר."
היא משלבת את ידייה בגישה נערית ומגלגלת את עינייה בזילות, משהו שלא ציפיתי לו אבל באותה מידה מאוד ציפיתי. "אני לא רוצה שתפשפש לי במוח, הולט. זה עושה לי כאב ראש."

בלי הרבה מחשבה אני פולט, "פעם אמרת שהצלתי אותך." היא שולחת לעברי מבט מתחסד ועם זאת מתכחש, כאילו רוצה להגיד לי שהיא מאז ומתמיד הייתה כזו חזקה ועומדת על שלה שהיא לעולם לא הייתה פונה לאף אדם בבקשה לעזרה. אפילו לא ממני. "פשוט תגיד את מה שיש לך להגיד כדי שנסיים עם זה." היא מעבירה את שיערה הארוך והבהיר בהפלקת יד קלילה, עינייה הירוקות נחות עליי כאילו היא מבקשת מאלוהים שמשאית תדרוס אותי. או שהיא בעצמה תעשה זאת עם המבטים הקוטלים שלה. עם כמה שנטלי מרתקת, היא יכולה ליהיות דיי מפחידה.

"אוקיי, אז, אני פשוט חושב שהציונים שלך בסמסטר הזה הם לא הכי טובים. והיו לך עבודות נחמדות יותר, רציתי לשאול מה השתנה." לא דקה אחריי שסיימתי את המשפט היא הדביקה חיוך הזוי על פנייה ופרמה כל תנוחה מתגוננת שיש לה. עכשיו ידייה מונחות על שולחני והחולצה הקטנה שלבשה נתנה דרור למחשוף היפייפה שלה שבהיתי בו כמו יצירת אומנות. "אתה באמת רוצה לדעת מה השתנה?" עינייה מתכווצות בשאלה, קולה מתנמך והיא לוחשת לאיטה. אם רצתה ליצור אווירת מתח ומסתורין, היא בהחלט עושה את העבודה כי אני כל כך מושפע ממנה שאני לא יכול לעשות דבר חוץ מלהנהן ולהתקרב אלייה.

"אוקיי, בתור התחלה, נגיד שיש מישהו שאני מאוד מחבבת."

"ואיך זה קשור לעובדה שאת לא מצליחה לשמור על ממוצע ציונים טוב? ויותר מזה, איך זה בדיוק קשור אליי?" היא קמה ממקומה, לוקחת את הזמן המתוק שלה בעודה עושה זאת ועוקפת את השולחן שלי עד שהיא הגיעה לצד שלי. אווירה של אופל וצל כיסתה אותי כשהיא נעמדה מעליי, אבל כל מה שיכולתי להתרכז בו היו היריכיים החלקות והעבות שלה שנחשפו היישר מהשורט הקטן והשחור הזה. "אתה שואל יותר מדיי שאלות, הולט. ואני לא חושבת שארסותך הייתה מחבבת את העובדה שאתה בוהה ברגליים שלי כאילו אתה רוצה לזיין אותן." האמת היא, שעד שהיא לא זרקה את ההערה הזו בכלל לא הבנתי שאני בוהה בהן ככה.

אני במהרה מעלה את ראשי אלייה ורואה חיוך ממזרי וקטן תופס את מקומו על שפתייה העבות כשהיא מתחילה להישען מטה מטה, עד שאפילו יכולתי להריח את הבושם המשגע פילים שלה. "זה קשור אלייך," היא אומרת כשפתייה במרחק נשיפה משלי, רק ממש להזיז אותו בשלושה סנטימטרים קדימה ואני שם מה שגרם לי כמעט באמת לעשות את זה. "כי זה דיי קשה להתרכז במה שיוצא לך מהשפתיים כשכל מה שאני מדמיינת זה מה אתה יכול לעשות לי איתן."