אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִי

💔 הַחֲתֻנָּה

נ.מ דניאלה
_____

"קדימה קדימה קדימה לקום!" הצרחות של אלייה נשמעות בחוזקה באוזני, כמו סירנה קשה וחדה שגרמה לי להכניס את ראשי מתחת לכרית ולסגור אותה על אוזניי. החמרמורת הכתה קשות וגרמה לכל צליל ולכל שביב של אור שנמצא בחדר שלי להיות חזקים הרבה יותר ממה שהם ואלייה לא הייתה בדרך להתחשב בזה. "דניאלה קומי, חייב לצאת." היא הבינה שבצעקות זה לא יילך ולכן היא שינתה טקטיקה והגיעה לשבת לידי, אני כבר במצב של ערות כי איך אוכל להמשיך לישון כשהקול שלה תקוע לי בראש?

"אי אפשר עוד עשר דקות? בבקשה..." היבבות שלי התחננו בכל לשון של בקשה, לא ראיתי את עצמי קמה באותם רגעים, אבל כנראה שלה היו תוכניות אחרות. "דניאלה," היא נעמדה מעליי ותלשה את הכרית מהאחיזה הרופפת שלי, חושפת את עיניי לקרניי האור האיומות שהרגישו כאילו והן עוקרות את עיניי מראשי עם כפית. "זה שש בבוקר, את חייבת לקום כי אנחנו חייבות לנסוע חזרה לעיר. האולם אירועים אמר שהוא יהיה מוכן לקראתך כבר בשמונה, אז קדימה!"
אולם אירועים...איזה אולם אירועים?

אני מסובבת את ראשי הצידה, פניי מביעות בילבול טהור, "על מה את מדב--" כששמתי לב למעשה שהחדר שאני נמצאת בו, הוא בכלל לא החדר שלי, וראיתי את המזוודה שלי חצי פתוחה על יד ארון שהוא בכלל לא שלי...הבנתי על איזה אולם אירועים היא מדברת. "אלוהים אלייה, החתונה!" קפצתי על רגליי כמו שלא קפצתי מעולם, חתול היה מקנא בי על המהירות הזו.
"זה מה שאני מנסה להגיד לך!"

"אוו אלוהים! תעזרי לי!" אני מתרוצצת בכבדות למזוודה שלי, זורקת פנימה את כל הבגדים והנעליים שנשארו לי זרוקים בכל מיני פינות בחדר ואז נותנת לאלייה להחליף אותי בכדיי שאוכל ללכת לשירותים להתארגן. "תעשי את זה מהר בבקשה, קאיירו אמר שהוא הכין ארוחת בוקר." שמעתי אותה אומרת בעוד שהפה שלי מלא בקצף מנטה, מברשת השיניים מצחצחת כמו מכונה. כיווצתי את גבותיי יחדיו, לא מבילבול, אולי יותר מההרגשה המוזרה שהרגשתי בחזה שלי ברגע שהיא ציינה את השם שלו. אני יודעת שקרה איתו משהו אבל זה כאילו האלכוהול מחק את הכל מהתודעה אבל מה שזה לא יהיה, אני בטוחה שההרגשה הזו היא לא טובה.

אני ממשיכה לצחצח את השיניים ומסיימת את עיסוקיי בשירותים. חוטפת מהמזוודה, שזה עתה אלייה סידרה, שמלה לא מסובכת שתצריך ממני יותר מדיי מחשבה. שמתי כפכפים וירדתי למטה, לכל אורך המדרגות אפשר היה להריח את האוכל שקאיירו מכין. ממה שאני זוכרת הוא לא היה בשלן כזה גדול אבל מניחה שאנשים משתנים וכך גם היכולות שלהם.
שמעתי את הרחשים של שאר הבנות שכנראה כבר התיישבו לאכול וחשבתי שהנוכחות שלי תעבור באופן חלק בחדר, שאגיע והתיישב ובזאת זהו אבל לא. עשיתי את הטעות האיומה בלהתעטש בחוזקה ברגע שהגעתי למטבח, מה שמשך את תשומת ליבן של הבנות אליי וגרר עימו רצף מחיאות כפיים ושריקות שהיוו לי כמו התאבדות מוחית.