אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִי

🧠 שְׁקִיטָה

נ.מ נטלי
____

"נטלי זה מזעזע."

"שקרן, אתה רק אומר את זה כי זה מרטיני ואתה חושב שזה משקה של נשים."

"לא נכון."

"כן נכון! אתה אמרת לי את זה!" הוא מניח את המרטיני שהכנתי על שולחן הקפה. עיניי עוברות על זרועו מעוטרת קעקועים אך אני נאלצת להזיז את מבטי ממנו במהרה שמא הרצונות ההזויים שלי לקחת את זרועותיו ולשים אותו על כל חלק בגופי יהיו גדולים יותר ממני. "טוב, אני לא יודע מה אמרתי. אבל מרטיני זה לא הטעם שלי. אני מעריך את המאמץ." אני מצחקקת ותופסת את מקומי מולו בספה. אני עם רגליי מקורבות לחזי, הוא נשען על הגב שלה עם יד אחת שתומכת את ראשו. לרגע אחד יש את הבהייה המוזרה הזו כשאני צונחת במקומי, אבל אז רעש מפוח העלים של השכן מוציא אותנו מזה במהרה. אפילו לא יכולתי לבהות בו מספיק זמן בכדיי לדבר על כל פרט קטן שאני אוהבת בו. אבל הנחתי שזה לטובה, אני לא אמורה להסתכל עליו ככה במילא.

"מה עם אוניברסיטה? חשבת על לימודים?" אני מנידה בראשי ומסיטה קווצת שיער בהירה אל מאחוריי אוזני. "לימודים זה לא בשבילי. אני מעדיפה לרקוד כל חיי מאשר לשבת במשרד מול יומן."

"לרקוד...במובן של חשפנות?"

"לא," אני מסבירה ומסיטה את מבטי ממנו לכיוון הטלוויזיה הכבויה. כרגע משקיפה על המצב הנוכחי שסידרנו. אני לוקחת לגימה מהמרטיני שנשאר וממשיכה בדבריי. "יש לי חלום כזה לפתוח סטודיו לריקוד. ולהעביר שם כל מיני דברים." עיניו החומות משתהות עליי, גורמות לי להבין שהן לא ממהרות לשום מקום. חיוך חמלתי ורגוע עולה על פניו מה שמדרבן אותי לחייך גם כן. "כמו מה למשל?" הוא שואל בהתעניינות. "עידוד, נראה לי, בעיקר. אני חושבת שזה פחות ריקוד אלא יותר קפיצות וסלטות אבל הבנת את העיניין."

הוא מגחך ומהנהן בראשו, "הבנתי." ציחקקתי בעצמי למשמע הקול הפיוטי וההומוריסטי שיוצא מגרונו. תמיד אהבתי לשמוע את דניאל צוחק, יש בזה משהו שיכול לגרום לכל אחד להתפקע בעצמו. "טוב, בתור ידיד," הוא מדגיש את המילים ומוריד אותי מההיי שהייתי. תודה רבה באמת. "אני תומך בך בכל מה שתחליטי לעשות. כמובן שהייתי רוצה לראות אותך בלימודים, אבל את צודקת. זה לא מתאים לכל אחד." אני מחייכת אליו בהוקרת תודה וידיי מתחילות לשחק אחת עם השנייה מרוב הלחץ.
כנראה שלא שמתי לב בכלל לכך שעשיתי זאת מכיוון שברגע של שקט מוחלט, נפילת מתח לשמה, דניאל אחז בנקודת האיחוד של אצבעותיי והפריד ביניהן בעדינות. הוא לא אוהב שאני עושה את זה.

עיניי עלו לשלו שעדיין היו נעולות על ידיי. הוא תופס באמה הימנית שלי ומביט בה בקפידה, יותר נכון, על הטבעת שנמצאת עליה. "את עדיין עונדת אותה?" הוא שואל בטון לא גבוה יותר מלחישה, אני מהנהנת ומקרבת את מפרק ידי השנייה בכדיי להראות לו את הצמיד. "ברור. אלו שתי המתנות הכי יפות שקיבלתי כל חיי. ואתה מכיר את החיים שלי, אפשר לאמת את זה."
אני חושבת שהייתי היחידה שגיכחה באותו רגע, הוא אומנם לא נשאר פסל, אבל החיוך שיישם היה כמעט בלתי נראה. השקט שהוא אימץ והריכוז שלו על ידיי קצת הלחיץ אותי, אבל לא יכולתי להגיד שזה היה מטריד. לא התביישתי להגיד שרציתי את תשומת ליבו של דניאל עליי בכל רגע של כל יום, אז כשזה בדיוק מה שקורה, אני לא מתלוננת. "נטלי..."