אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִי

🚺 רְהִיָּה

נ.מ דניאל
____

אז...יום לפניי החתונה. התרגשות. צמרמורות. הבנה כמעט מלאה. אולי זה לא דבר כזה טוב, כלומר, לא להאמין במאת האחוזים שמחר אני עומד להתחתן. אבל אפשר להאשים אותי? אני לא בטוח בכלל שהחתונה הזו היא הדבר הנכון אבל זה כבר מאוחר מדיי. דניאלה נסעה אתמול למסיבת הרווקות שלה, במיקום די מוזר. היא אמרה שלקאיירו, ואני מצטט, "יש וילה סופר חמודה שהוא יכול להשכיר לנו מחוץ לעיר.", ואז, כשניסיתי להבין מדוע תיקח את ההצעה שלו כשכבר סגרה לילה במלון בעיר אחרת, היא אמרה, "הוא ידיד שלי. שאני אסרב לו?" ואף הוסיפה לומר, "גם חשבתי להזמין אותו לחתונה, מה אתה אומר?" ומשם, התפתח דיון עמוק ומעמיק על נושא שכזה.

~•~

מה אני חושב על זה שהיא רוצה להזמין את האקס שלה מהתיכון לחתונה שלנו? מה אני חושב על זה?, "אני לא יודע דניאלה, זה לא קצת מוזר?" אני שואל בעוד שהיא ממשיכה לארוז את המזוודה שלה, היא החליטה שהיא תצא מחר, מוקדם בבוקר מה שנותן לי הרבה זמן לעצמי. ואלוהים יודע שאני צריך אותו. "למה מוזר? אתה הזמנת את נטלי לחתונה שלנו."

"נטלי היא לא האקסית שלי. חוץ מזה, זה יהיה בהתראה קצרה, את בטוחה שהוא בכלל יכול לבוא?" היא עוצרת לרגע קטן ומסתובבת אליי, על פנייה חיוך שלא יכולתי לקרוא אבל גם לא ממש הרגשתי רצון לפענח. "האם אני שומעת קנאה בקולך, אהובי?" היא זורקת את דבריה על המיטה וניגשת אליי, באיטיות ועל קצות האצבעות. אני מחייך, משתדל לא להוציא גיחוך. אבל לא ידעתי למה אני כל כך משועשע - מהמחשבה שאני באמת מקנא או מעצם העובדה שדניאלה חושבת את זה עליי בכלל. אני לא קנאי, מעולם לא הייתי אחד כזה. ותמיד סמכתי על חברות שלי, כי אני נתנתי אמון בהן, הן אלו שפשוט היו צריכות לא לתת לי סיבה לדאוג.