אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִי

🔏 אֱמֶת

נ.מ דניאלה
______

חנייה באמצע המדבר לא הייתה דבר לגיטימי לאף אדם, אבל נדמה שבעבור השניים האלו, אין דבר העומד בפניי הרצון. הרוחות הנסערות בערו בדיונות החוליות, החום קדח מכל פינה וכיסה את גופם של דניאל ונטלי בסיכות קטנות ודוקרות של תלאובה עבה. דק זיעה הופיע על מצחיהם בעודם יוצאים מהרכב, מקבלים מנה הגונה של רוח פושרת. החול מתנגש להם בבגדים ושריקת רוח הקדים הייתה מספיקה בכדיי לממש ולו את הרצון הכי קטן ולעוף משם, אבל לא, הם רצו לבד. רצו הרחק מאנשים.

"בוא נלך לשם." נטלי מעבירה יד בשיערה לפניי שאצבעה המורה מכוונת אל בור שחור ועמוק, כמו התהום העגולה בסרטים מצויירים. מיותר לציין שמראהו היה מפחיד, אבל להם זה לא הזיז. מה שנטלי רצתה, דניאל עשה אחרייה. הוא מהנהן ועוקף את הצד של הרכב, כורך זרוע אחת שרירית סביב מותנייה הצרות והיא מוליכה אותם אל עבר האבדון. אבדון מתוק, כמובן.
ההליכה לשם שקטה, רק הם והמדבר. רגליהם הדורכות על החול נטמעות פעם אחר פעם בין הגרגירים הדקים והם מחלצים את עצמם בכל צעידה.

בעודם מגיעים למחוז חפצה של נטלי, היא שואלת בחשש, "אתה לא סיפרת לה כלום, נכון?" דניאל מקמט את גבותיו בבילבול ואומר בטון שמראה לאל אפילו כי הוא מבוהל, "לא." הוא אומר נחרצות פעם ראשונה, "לא. אני לעולם לא אוכל לספר לה. היא תשנא אותי."