אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִי

🤝🏻 צַחֲנָה

נ.מ דניאל
______

"דניאל! דניאל! דניאל!"

"מה? מה? מה?" השוויתי את צעקותיי הנלהבות לאלו של דניאלה ברגע שהיא פרצה מחדר השינה שלנו ורצה לכיווני במדרגות, מחוייכת מאוזן לאוזן. אני לא יכול שלא לחייך גם כן כשהיא מגיעה עד אליי ומתיישבת בחיקי, מתחילה להצמיד נשיקות קצרות על כל סנטימטר של עור בפניי. "דניאלה אני אעשה בסוף מקלחת עם הרוק שלך!" אמרתי בהבעת פנים קמוצה ועם זאת מאוד מאושרת, מי אני שאתלונן על נשיקות בבוקר?

כשהיא מרחיקה את שפתייה משלי אני רואה שמחה צרופה בפנייה והיא מרימה את הטלפון שלה מול פניי, אפילו שהמסך היה שחור. "אח שלי התקשר אליי ואמר לי שהוא יגיע לחתונה! כבר חשבתי שאני אמות!" עיניי נפערות בהפתעה כנה, כי לא בדיוק ידעתי איך לעכל את החדשות. זה לא שאני לא אוהב את המשפחה של דניאלה להפך, הורייה מקסימים ביותר, וכל הדודים והסבים והסבתות אבל אחיה הקטן...הוא פשוט סיפור אחר. כרכתי את זרועותיי סביב מותנייה במטרה שלא תחליק והיא מחזיקה בעורפי, "נו? בלעת את הלשון?" היא אומרת בהתגרות אבל כל מה שיכולתי לעשות, מבלי להראות עד כמה אני חלוק לגביי זה, זה רק להנהן בנמרצות שתנסה להשתוות להתלהבות שלה. "אני מאוד שמח שהוא מגיע. ממש. אבל רק תגידי לי, מתי בדיוק הוא משתחרר?"

"הוא סיפר לי שהפסיכיאטר החליט לשחרר אותו עוד היום בערב כי הוא לא הראה הרבה התפרצויות בזמן האחרון. הוא החליט שעדיף שילך לישון אצל הוריי." אני מהנהן בראשי באיטיות, לוקח לעצמי מעט זמן לעכל את החדשות שבהחלט הייתי לחוץ מהן.
אני מניח שמרוב לחץ על העיניין עיניי החלו להצטמצם בחשש ועל כן דניאלה תפסה אותי. "מה הבעיה עם אח שלי?" אני מרים את מבטי אליה מהרצפה, מרגיש אותה מחליקה החוצה מאחיזתי. אני מניד בראשי, "אין איתו שום בעיה. ותגידי רגע, הפסיכיאטר אמרה לכמה זמן הוא יהיה בחוץ?"

"עד החתונה, אלא אם משהו ייקרה לפניי. אחריי זה הם כבר ידברו." אני מהנהן בראשי ומביט בזריזות בשעון היד בכדי לגלות שהשעה כבר שבע וחצי ואני צריך לצאת עכשיו אם אני רוצה להגיע בזמן לשיעור. אני מניח נשיקה חפוזה על מצחה של דניאלה והיא מבינה את הרמז הקל שאומר לה לקום מחיקי. "באיזה שעה את מסיימת היום?"

"יש לי משמרת לילה. אני מתחילה בשבע בערב." אספתי את התיק עם מסמכים כאלו ואחרים, לא שוכח ממפתחות הרכב לפניי שאני מסתובב אליה, "אני פנויה משעה שתיים, רוצה לבוא לאכול איתי?" חיוך בהיר ורחב נפרש על פנייה הקטנות, הגומות החמודות שלה מעמיקות את צידיי פנייה. היא מהנהנת את ראשה כשהיא מלווה אותי לדלת, "בטח! אני אביא את האוכל."
אני מודה לה כשהיא מניחה נשיקה קצרה על שפתיי ובזאת אומר לה להתראות, שומע את דלת הבית נסגרת בעודי יוצא החוצה משטח החצר הקידמית.