היא והעיניים האפורות-פאנפיק דרמיוני

גברת מאלפוי החדשה

דראקו הרגיש את השמש זורחת על פניו.

"הגיע הזמן לקום, מפונק." אמרה הרמיוני ונישקה לדראקו את המצח.

"עוד מעט." מילמל דראקו והפך צד במיטה.

"אתה תפספס את הפיצה!"

"יש פיצה?!" פניו של דראקו זרחו והוא התלבש מהר.

"אוי, דראקו! אתה צריך להודיע לי לפני שאתה מתלבש מול הפנים שלי!" הרמיוני כיסתה את פניה בידה.

"אני מוכן ומזומן לטוב שנחת עליי" אמר דראקו לאחר כמה שניות.

"אתה רואה שאוכל מוגלגי זה טעים!" הוכיחה הרמיוני.

"זה רק פיצה!"

"וגלידה!" חייכה הרמיוני בניצחון.

"וגלידה" הוסיף דראקו.

"עכשיו בוא, לפני שאתה אהמ...תפסיד את הפיצה."
___________________________________________

"מה גבירתי רוצה לאכול?" שאל דראקו.

"מה אדוני רוצה לאכול?" חייכה הרמיוני.

"אדוני רוצה לאכול פיצה."

"אהמ...לא נראה לי שמוכרים פה פיצה..." אמרה הרמיוני בבושה.

"מה?! אבל את אמרת -"

"דראקו! תהיה בשקט! כולם מסתכלים עלינו!" לחשה הרמיוני "ואני אמרתי את זה רק כדי שתתארגן."

דראקו עשה פרצוף עצבני והלך לקחת אוכל מהבופה.

לאחר שאכלו, הם התעתקו ביחד לשערי המוות.

"וואו, איזה נוף!" הרמיוני פערה את פיה.

הנוף היה מושלם.

היו פרחים, עצים, הרים באופק, שמיים כחולים ונקיים.

אבל מה שהרס את הנוף זה שני השערים השחורים שעמדו באמצע עם כל מיני עלים נבולים בצדדים.

"קודם כל, מידע על המקום." אמרה הרמיוני וניגשה אל השערים.

דראקו גילגל עיניים, "רציני? את בטוחה שזה הזמן המתאים עכשיו?"

"כן. אז מתי?"

"לפני שאני הולך לישון." גיחך דראקו.

"מאוד מצחיק." התעצבנה הרמיוני, "אז המקום נבנה על ידי מכשפה משוגעת שטענה שהיא רואה את המוות והוא מדבר אליה."

"דבילית." מילמל דראקו, אבל נראה שהוא היה ממש לחוץ.

"היא סיפרה שהוא אמר לה לבנות שערים לכבודם." המשיכה הרמיוני, "אבל באמצע השלישי היא היטמוטטה."

"כן, ורשום פה בלטינית "אפילו המוות לא יפריד ביננו." המשיך דראקו.

הרמיוני הרימה גבה בהתפלאות "יפה דראקו. ואתה יודע מה אנשים עושים פה?"

"הם מעדיפים לבלות את זמנם האחרון פה. אבל אני פה כדי לעשות משהו אחר."

"מה? למה אתה מתכוון?"

דראקו התקרב אליה לאט.

"מה אתה עושה?" שאלה הרמיוני.

דראקו כרע ברך והוציא מכיסו קופסת קטיפה אדומה. "הרמיוני, אהבת חיי, האושר שלי, אני יודע שזה לא מקום מלא חיים, אבל אני רוצה לבלות איתך את כל משך חיי ומותי. הרמיוני גריינג'ר, התינשאי לי?"

הרמיוני בכתה מהתרגשות, "כן!"

והם, ביחד, צועדים עם ידיים שלובות  לעבר מה שהעתיד צופן להם.

והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה

-הסוף-