השעון המעורר שוב צלצל בקולי קולות וידי נחתה על הנייד בחוזקה ואגרסיביות. כיביתי את השעון המעורר וכמה שניות לאחר מכן פקחתי את עיניי והתחלתי להתארגן לעוד יום עבודה. ירדתי אל המטבח ולאחר קפה ותכנון ליציאה מהבית, קייט עצרה אותי מלצאת. "אני צריכה ממך טובה ענקית." אמרה ואני הבטתי בפנייה בבלבול. "יסמין צריכה איתה מישהו היום. אני לא יכולה בכלל ואתה אתה." אמרה ואני נאנחתי. "למה אני? במה אני אעזור לה?" שאלתי בחוסר רגישות מתעלם מהעובדה שקייט היא הבן אדם שהכי חשוב לי בכל העולם כולו.
"כי אתה זאק ריידר. אומנם אתה בן אלף מסריח חסר רגשות לאנשים מסביב חוץ ממני, אבל אתה גם נהדר בלהקשיב, בלייעץ ובלנחם בן אדם בצרה. אני גם יודעת שיסמין חשובה לך אפילו טיפה, היא מסקרנת אותך ומושכת אותך עם כל האופי שלה ואתה לא יכול להכחיש את זה כי אני רואה את זה בבירור." אמרה קייט ואני נאנחתי פעם נוספת, וידעתי שהיא צודקת בכל המאה אחוזים האפשריים. "בסדר. אבל את תהיי חייבת לי בענק." אמרתי והיא הנהנה בראשה במהירות, נשקה ללחי שלי אחריי שנעמדה על קצות אצבעותייה ורצה בחזרה לחדרה שהיה בקומה השנייה של ביתנו.
יצאתי מהבית ונסעתי לאיזו מאפיה נחמדה ובעיקר טעימה. קניתי לא מעט מאפים, קפה חם שקיוויתי שיסמין תאהב ועל הדרך גם קניתי לעצמי אוכל ושתיה חמה ככה שיצא לי בטוב הנסיעה למאפיה.
אחריי שהגעתי לביתה של יסמין שאת הכתובת ידעתי מהפרטים האישיים שלקחתי ממנה עוד בתחילת העבודה שלה אצלי, דפקתי בדלת ביתה וחיכיתי לתשובה כלשהי.
"מה לעזאזל אתה עושה פה?" היא שאלה אחריי שנראתה נהדר אך נורא בו זמנית. היא ניסתה להסתיר את העיניים האדומות שהיו לה עקב בכי חזק שגרם לה להוציא חצי מהנוזלים בגופה החוצה והמראה שלה היה נראה נהדר באופן מפליא כרגיל. "מנחם." אמרתי ועקפתי אותה. נכנסתי לתוך ביתה, הנחתי את המאפים והקפה שלה על השולחן בסלון והתיישבתי על הספה. "יבוא יום ואני ארביץ לאחותך." אמרה בקול חלש והתיישבה לידי על הספה לאחר שנעלה את דלת ביתה.
"כן, קייט רכלנית לא קטנה." הסכמתי איתה והתחלתי לאכול מהמאפים ולשתות מהקפה שהתקרר מעט. "אין לי תיאבון." אמרה יסמין ולקחה את הקפה לידייה. היא שתתה את הקפה די במהירות והניחה את הכוס הריקה על השולחן. "אז מה קרה הפעם בחייך הסוערים?" שאלתי בסקרנות וקיוויתי לשמוע תשובה. "השאלה שלך מתחברת לעוד שלוש מאות אחרות שאלות אחרות שלך שמסתכמות בתשובה אחת." ענתה לי בכנות ובחוסר רצון לדבר בכלל.
"ההורים שלי מתו לפני חצי שנה." אמרה וסיכמה הכל בכמה מילים בודדות. "חצי שנה בדיוק." הוסיפה והסיבה על מצב הרוח המזוויע שלה הייתה ברורה פתאום. "אני מצטער לשמוע." אמרתי עם מעט רגש בפעם הראשונה וזה גרם ליסמין להיות מופתעת. מאוד מופתעת. "את יודעת אני לא באמת בן זונה כמו שאני נראה." אמרתי נותן לעצמי להוריד כל מסיכה מזוינת מעצמי בפעם הראשונה בפני מישהו שהוא לא קייט או פלין.
"אני יודעת. אבל עדיין מפתיע שהחלטת להיות רגיש פתאום." אמרה וגיחכה גיחוך קל. "נקטעו לנו אלפי שיחות לפני זה ואני די צריכה לך כמה וכמה תשובות אז אם יש לך שאלות שמעניינות אותך תשאל." אמרה והיו לי כמה שאלות מעניינות. "אמרת שהיית מוחייבת להבריז מבית ספר. למה?" שאלתי והיא נאנחה.
"לא מתו עליי אף פעם. לא יודעת למה אבל לא באתי לאנשים בעיניים. הייתי שקטה אבל רועשת. רגועה אבל עצבנית. עדינה אבל קשוחה. הייתי בעיקר שבורה אבל שלמה. הייתי עומדת על שלי לרוב אבל לא תמיד וזה גרם להמון ה'לא תמיד' הזה. בקיצור עשו עליי חרם מכיתה ח'. התעללו בי נפשית בכל יום שעבר ולאט לאט התחלתי לקחת את הדברים מאוד קרוב ללב, אמרו לי שאני שמנה ובאותו הזמן שקלתי מעט מאוד, אבל בכל זאת הכרחתי את עצמי לרדת במשקל בדרך לא בריאה עד למצב שהגעתי לבית חולים. אחריי שהייתי בריאה שוב, הייתי מגיעה לחצי מהשיעורים ומהשאר מבריזה כי הרגשתי שאם אשאר עוד טיפה אני ארצה לסיים את החיים שלי ולא בצחוק. התחלתי ללמוד בבית למבחנים והייתי מגיעה לבית ספר עם מוכנות שיא לכל מבחן. הייתי איכשהו מצטיינת והצלחתי בכל הנושא של הלימודים למרות כל הילדים המזדיינים שהיו איתי. בסופו של דבר לי נשארו טראומות והם כנראה בתחת היום מכל בחינה." ענתה לי בכנות שלא הייתי מוכן אליה, אבל אהבתי אותה מאוד.
"למה אתה מתנהג כמו בן זונה לאנשים מסביבך? זה בשביל להיראות קשוח ואיש עסקים או סתם כי זה מי שאתה?" הגיע תורה לשאול והאמת שלא הרגשתי בעיה עם זה. "זה מי שלמדתי להיות בחיים עצמם. הבנתי שאם לא אהיה קשוח וחסר רגישות ידרכו עליי וידרסו אותי מאות אלפי פעמים בלי לחשוב פעמיים. אני נפתח למעט מאוד אנשים. קייט ופלין היו היחידים ועכשיו גם את נוספת אל הרשימה." עניתי על שאלתה והיא הופתעה מהתשובה הכנה ומכך שהחלטתי להיפתח אליה.
"אם לא הייתי שותה כל יום והורס לעצמי את הבריאות הייתי מציע לך תחרות שוטים." אמרתי והיא גיחכה והרגישה רע על זה בגלל הסיטואציה של היום. "לא בטוח כמה ההורים שלך היו רוצים שתהיי עצובה. אני כמעט בטוח שהם היו רוצים לראות אותך מאושרת." אמרתי והיא צחקה לי בפרצוף. "מה עוד אני לא יודע?" שאלתי והיא הזדקפה ולקחה נשימה עמוקה. "ההורים שלי היו זונות אחד אחד. הם היו מרימים עליי יד חופשי ועושים מה בזין שלהם אוקיי? הרגשות שלי היו הדבר האחרון שעניין אותם." סיפרה ואני כבר לא עקבתי אחריי כמות התרחישים הרבים שהיו ליסמין בחיים.
"תגידי היה לך גם דברים טובים או רק חרא בחיים?" שאלתי בלי טאקט כי גם ככה לא היה לי אחד כזה אף פעם. היא צחקה בתגובה והנהנה בראשה. "מעט מאוד רגעים כאלה אבל היו כמה." אמרה עם חיוך על הפנים. "אם ההורים שלך היו מזעזעים, למה את עצובה?" שאלתי אותה ברצינות והיא נאנחה. "כי אני רגישה מידי. אוהבת מידי וסולחת מהר מאוד. אם הם היו הורים אחרים אני די בטוחה שלא הייתי מצליחה לצאת מהמיטה מרוב דיכאון, אבל עכשיו אני איכשהו מתפקדת. הבדידות לפעמים הורגת אך אני גם לא כל היום בבית ככה שזה גם טוב." ענתה לי והאופטימיות שלה מצאה חן בעיניי יותר מרגע לרגע.
היא טובה מידי לעולם הזה.
היא טובה מידי ליותר מידי דברים שונים.
"את רוצה שאני אשאר איתך עוד או שאת מעדיפה שאלך?" שאלתי אותה והיא חשבה כמה שניות לפני שענתה לי. "אני חושבת שאני מעדיפה להיות עוד קצת לבד. תודה שבאת זאק. תודה שהראת לי טעימה קטנה מהפרצוף האמיתי שלך." אמרה ואני חייכתי חיוך קטן ואמיתי לעברה. לא היה לי אכפת יותר להיות אני לידה.
משום מה היה לי חשוב שתראה את הפנים האמיתיות שלי ולא את כל הקור, האדישות והרוע שיש בי.
-
מחר כנראה גם יעלה פרק😍
YOU ARE READING
בעלת שכל
Romanceהוא מעולם העסקים והיא מתעסקת בעיקר במלצרות וברמנות למרות שיכולות העיצוב שלה הם הדבר השולט העיקרי בכישרונות שלה. הוא בטוח בעצמו והיא מפחדת להגיד או לעשות משהו לא במקום. הוא שם זין על הכל והיא לוקחת כל דבר ללב. הוא לא מובך מכלום והיא מלא מעט דברים. ...
