בעלת שכל

פרק 24

חודש תשיעי להיריון

המים כבר ירדו וזאק לא נמצא יחד איתי בחדר הלידה. קייט כן. "אל תדאגי הוא יגיע." ניסתה להרגיע ולעוגג אותי קייט, אבל זה לא צלח לה במאה אחוז.

"אמה, פלין וריו כבר בדרך." אמרה למרות שאף אחד מהם לא באמת עניין אותי.

רק זאק עניין אותי.

הכאבים היו בלתי נסבלים.

צרחתי בכאב והדמעות זלגו מעיניי ללא שליטה.

"תנשמי עמוק." אמרה המיילדת ברוגע ואני נשבעת באלוהים שגם אם היא הייתה אומרת לי את זה כשההורמונים שלי וכל הגוף שלי לא במצב שהיה בו, הייתי מתעצבנת עליה.

"כל הכבוד אבאלה!" אמרה בציניות קייט לזאק שנכנס לחדר הלידה בהתנשפות קלה. "סתמי את הפה קייט." תקף אותה, התיישב על הכיסא שהיה מול הכיסא ומאחורי ראשי.

זאק תפס בידיי אחריי שהרים אותן אל מאחורי ראשי, נשק למצחי מספר פעמים וחיכה שאתחיל ללדת. "את בפתיחה של תשעה סנטימטרים!" הודיע בהתרגשות המיילדת ואני רק חיכיתי לסנטימטר האחרון כדי לסיים עם הכאב שלא נתן לי מנוחה.

"ברגע שחוזר לכאוב לך חזק, תלחצי את הידיים שלי בכל הכוח." לחש לי זאק לאוזן והניח את סנטרו על המיטה, ציוד לראשי. הוא היה קרוב כמעט מתמיד. הנוכחות שלו, למרות שאיחר, עשתה לי טוב כל כך שחצי מהכאב ברח מדלת החדר ברגע שפתח אותה.

"יש לנו שם בכלל?" שאל זאק ואני גיחכתי בין כל הכאב. "איבדת את הזכות לבחור אחד אחריי שהגעת כמעט באיחור לגמרי." אמרתי בשעשוע והוא נשק ללחי שלי באגרסיביות קלה.

"פאק!" צעקתי ברגע שציר הרעיד את כל גופי מרוב כאב. "עשרה סנטימטרים! מתחילים!" הודיעה המיילדת וזאק חיזק את אחיזתו בידיי. "לאט לאט תתחילי לדחוף כשאגיד לך. כרגע תקחי נשימות עמוקות." אמרה ברוגע והכינה את כל מה שהייתה צריכה כדי להיות מוכנה ללידה של הילד שלי ושל זאק.

לקחתי מספר נשימות עמוקות לפני שהרגשתי את הילד מתחיל לצאת בכל הכוח. המיילדת נכנסה עם ראשה בין רגליי וכל המבוכה ברחה ממני והכאב תפס אותה. "תדחפי!" היא אמרה בקול רם ואני דחפתי בכל הכוח בזמן שידיי תפסו בחוזקה בידיו של זאק שלא חש בכאב כלל, אלא רק הפעיל לחץ על ידיי כדי שאתרכז בכאב שבהן ולא בכאבי לידה.

ראשי החל להסתחרר ולכאוב, את הסוף ללידה לא ראיתי ולכן זה גרם לקצב פעימות ליבי לגבור. זה והפחד.

"תחזיקי מעמד לונה, עוד קצת וזה נגמר." אמר זאק ומסקנה ברורה היכתה בי: זה תמיד היה כזה קיטשי ה'לונה' הזה?

"תפסיק לקרוא לי בכינויים קיטשים!" התרגזתי והוא גיחך בקרוב לאוזני, נשק לשפתיי במהירות ולחץ פעם נוספת על ידיי.

"עוד קצת גברת בייקר!" אמרה המיילדת וגם השם משפחה שלי עצבן אותי. אני צריכה להחליף אותו.
הרי למה להיזכר כל פעם מחדש בשני זונות שלא נתנו לך מנוחה מאז ומעולם?