Fake invitation 〉fm sequel

8 〈 greeting card

זאת לא הייתה בעיה לזהות את קסידי ביניהם, מן הסתם. ואת הילדה הקטנה. אבל הבחור ההוא, ידעתי שהוא זה שדיברתי עליו עם אלקסיס.

והעובדה שהוא היה כל כך מוכר לי, הטריפה אותי.

אני צופה בילדה הקטנה רצה אל אלי והוא מחבק אותה. קסידי קושרת עליה מן סינר כהה והבחור המוכר עוזר לה לגזור גבעולים של פרחים עם מספריים ואז לעטוף אותם בצלופן שקוף וסרט.

לאחר מכן ראיתי אותם מדברים עם אלי שוב, והבחור עוזר לילדה הקטנה לסדר פרחים באגרטל ולהצמיד להם פתקים עם שמות.

הם נראו כמו משפחה מאושרת.
אז בסוף שנינו זכינו להמשך חיים שמח. אני קיבלתי התאחדות גדולה עם המשפחה שלי, התקדמתי בקריירה שלי- והיא זכתה לקבל את המשפחה המצומצמת והקטנה שלה שהיא תמיד רצתה.

היא לא מחפשת בעיות. ואתה, הארי?
בעיה.

הילדה הקטנה מטפסת על גבו של הבחור ולפני שהוא סוחב אותה החוצה הוא משתיל נשיקה קטנה על שפתייה של קסידי.

משום מה, זה הכעיס אותי.
אבל איזו זכות יש לי לכעוס?
מה, ציפיתי שאחרי ארבע שנים היא פשוט תישאר לבד, לא תמצא לה אהבות חדשות?

אבל ברגע שהבחור מסתובב ויוצא מקרבת החנות- אני רואה את פניו.

אני זוכר אותו, אני יודע מיהו. וזה מכעיס אותי כל כך. למה היא איתו? דווקא הוא? דווקא בן אדם שאני 'מכיר'?

פתאום אני מצטער שלא דחפתי את הראש שלו למגרסה כשהוא היה בדירה שלי לפני ארבע שנים.
שתה איתה כוס יין, אכל ארוחה, ישב והסתכל איתה בספר המחזור המטופש שלהם מהתיכון.
אפילו הגיע למסיבת החתונה שלנו.

אפילו, אפילו הזמנתי אותו ליום הולדת שלה!

דין הוואר.

הוא מכעיס אותי. הוא תמיד הכעיס.
ידעתי שהוא תמיד ראה בקסידי יותר מחברה מהתיכון וברגע שהתגרשנו הוא בטח זינק על האפשרות.

אלוהים, התמלאתי בכעס.

כשאני מביט שוב בחנות, אני רואה שגם אלי הלך.
קסידי לבד בחנות ההיא, וזאת אפשרות מצויינת לדבר.

יש לנו כבר דברים להסדיר.

התקדמתי לעבר מעבר החצייה מול הפארק וחיכיתי כמה שניות עד שהרמזור התחלף.

אני חוצה במהירות ומגיע לעמדת החנות.
קסידי עומדת עם גבה אליי, מסדרת משהו במדפים.

"רק שנייה", היא ממלמלת ואני יודע שהיא שמעה אותי נכנס.
אני מביט בכל זרי וכדי הפרחים, ועיניי נמשכות לוורדים הלבנים.

"אז בחרנו כלניות, צבעונים, קווחנים וורדים לבנים" היא מקריאה.

"וורדים לבנים, הבנתי" אמרתי והיא צחקה.