Fake invitation 〉fm sequel

18 〈 like i care

קסידי.

דין יכל לקבל פרס בלא להתייחס לבן אדם מסויים, כי בשבילו, הפכתי לשקופה לגמרי.

וזה מגיע לי, אני מודה.
אבל תמיד כשבן אדם יודע שמגיע לו משהו, הוא רוצה שזה יהיה אחרת.

לפחות אני.

ורציתי שהוא ייראה אותי.
אמנם לא הראיתי את זה, אני לא אוהבת להיות כפופה לגברים.

פייטון ישבה במטבח וסידרה את כל הסכ"ום. כפות וכפיות בנפרד, מזלגות בנפרד, סכינים הרחקתי ממנה, מן הסתם.

הצצתי בסיר וראיתי שכל המים התאדו והפסטה מוכנה.

"את רעבה?", שאלתי אותה כשכיביתי את הגז. היא הרימה את מבטה אליי והנהנה.
"תקראי לאבא", אמרתי לה והוצאתי שלוש צלחות.

לאחר מכן גם התנור השמיע צפצוף וכיביתי אותו.
שמעתי את דין סוף כל סוף יוצא מחדרו.

"אתה-"
הוא הניד בראשו, משך את המעיל שלו והידק אותו.

"לאן אתה יוצא?", שאלתי מבולבלת.
"החוצה", הוא גלגל עיניים וסגר את הדלת אחריו.

"דין!", קראתי בקול ואז נאנחתי.
אלוהים, הוא רוצה לשחק, שיישחק.
אני מבינה את הכעס שלו אבל הוא לא מדבר איתי כבר שלושה ימים, רוב הזמן הוא לא נמצא בבית.

אני גם יכולה לשחק במשחק הזה.
אם יש קלארה נלסון שנמצאת בתוכי ומחליטה לצאת מתי שמתחשק לה ולהרוס לי הכל, אז כדאי שאני אלמד לשלוט בה כי היא פשוט זועקת בתוכי כרגע, נואשת לצאת.

מזגתי רק ולי ולפייטון לאכול. היינו שקטות.
"לאיפה אבא הלך?", היא שאלה. משכתי בכתפיי, מתעסקת במזלג.

"אמא, לאן אבא ה-"
"אני לא יודעת, פייטון.", רטנתי.
"תסיימי לאכול ואז אני אכניס אותך להתקלח, בסדר?", אמרתי וחזרתי לצלחת שלי.

היא שילבה את זרועותייה.
"אמא משכיבה אותי לישון, אבא מקלח.", היא אמרה.

נאנחתי בכבדות.
הבן אדם האחרון שהיא צריכה בכלל להתלונן אליו זה אליי.
תראו אותי, לוקחת ברצינות דברים שילדה בת שלוש אומרת לי.

"אם הוא יחזור תבקשי ממנו", אמרתי, מפנה את הצלחת שלי.

פייטון ישבה מול הטלוויזיה ואני סידרתי את הבית, מנסה להעסיק את עצמי.
רוקנתי את סלסלת העיתונים והאלבומים שלצד הספה.

פיניתי מה שלא עדכני ולאחר מכן התחלתי למיין תמונות. לא רעיון כל כך חכם.

הייתי בטוחה שאת כל התמונות של הארי שמרתי בארגז מתחת למיטה שלי, אבל מסתבר שפספסתי אחת.

העיניים שלי מתמקדות על התמונה באיטיות, שצולמה בארוחה המשפחתית שארגנתי לו ולמשפחה שלו.

ניערתי את ראשי והמשכתי לסדר את התמונות.
אלבום כחול וכהה היה מלא בתמונות של המשפחה שלי.