רעש הסכ"ום על כלי החרסינה והמלמולי שיחה ברקע לא היו הדבר שהסיט את מבטי מהפתק הקטן והצהוב.
אני מביטה על קצוות השמלה המהודרת שלי וכף היד שלי מכווצת לאגרוף. אני פותחת אותו בחזרה, מביטה שוב בכתב המעוגל והמסולסל של הארי.
"זה מזכיר לי את הפסטיבל שנה שעברה, נכון, קסידי?", מישהו שאל.
"קסידי?", ניערתי את מבטי מהפתק וכיווצתי את כף ידי לאגרוף שוב.
"כן, לגמרי", מלמלתי וחייכתי.
על מה הם דיברו?
ארוחת יום ההולדת למר הוואר/למען הרגליים של אבא שלי כמעט הסתיימה.
הבטתי בשעון, אני לא חושבת שאני אצא מכאן בקרוב.
ליווינו את ההורים של דין אל הדלת בנשיקות חמות וברכות קיטשיות ואז סגרנו את הדלת.
אני ואמא שלי שטפנו כלים.
"למה ההורים שלו אף פעם לא מזמינים אליהם?", אמא שלי מלמלה לעברי."אמא", נשפתי.
"סליחה."ההורים שלי עזבו ודין הציע לי שנרדים את פייטון וניקח אותה להורים שלי ונלך ל'דרייב-מובי'. מקרינים סרטים על מבנה ישן ונטוש וצופים בו דרך הרכב.
'זה לא שתכננת ללכת אליו ממילא', אני אומרת לעצמי.
אני מנסה גם בנוסף לשכנע את עצמי שלהסכים להצעה, ולשם שינוי, לבלות יותר עם דין.אבל משום מה אמרתי:
"אני עייפה בטירוף. אולי פעם הבאה?""אם את לא תבואי איתי, אני אלך עם ויסטנס", הוא הרים גבה, מנסה לשכנע אותי.
משכתי בכתפיי.
"עם ויסטנס וקול. ג'יימס ואנני גם יצטרפו", הוא מוסיף.
"אני מבטיחה לך ששבוע הבא נלך.
אולי כדאי שתצא עם חברים שלך. אני אנוח", אמרתי, בטון הכי רגוע שיכולתי."בטוחה? יהיה ממש נחמד. אנחנו לא חייבים להיות איתם אם את לא מרגישה בנוח-"
"לא, זה לא זה. אני פשוט באמת עייפה."
"היי, קאס", הוא ממלמל ונושק למצחי.
"מה קורה? משהו מפריע לך? את מתנהגת נורא שונה כבר כמה ימים. מאז יום ההולדת של פייט."הרכנתי את ראשי.
"אולי תלכי לרופא? יכול להיות שנדבקת בכלשהו וירוס?", הוא שואל ואני מהנהנת."אני אלך, מבטיחה."
"אני אתקשר אלייך יותר מאוחר. אם תצטרכי משהו, תתקשרי. בסדר?", הנהנתי והוא שלח לי חיוך ויצא מהחדר.
נשמתי לרווחה, הפלתי את עצמי על המיטה והבטתי בתקרה. מנורת המאוורר הסתובבה ומצאתי את עצמי עד מהרה שוקעת בה.
הצצתי בשעון, כבר מאוחר.
אני מושכת את המעיל הארוך והמכופתר שלי ולובשת אותו כשהשמלה שלי מתחת. אין לי זמן להחליף בגדים כדי שזה לא ייראה כאילו אני מתגנדרת בשבילו.
YOU ARE READING
Fake invitation 〉fm sequel
Fanfiction❝הייתה להם תוכנית, לבנות חומה. הפרד מדהים שלעולם לא ייפול. כדי להפריד את עצמם, מכל הכאב, וכדי לשמור על הסיפור שלהם נעול. והנה לבנה ועוד לבנה, הם בנו אותה כל כך עבה וגבוהה, שהיא הסתירה את השמיים ואת כל קרני השמש. וכל אחד ואחד, נהיה כל כך אילם, זה היה...