Fake invitation 〉fm sequel

12〈 mother of the year

אנחנו יושבים בהול של המלון ומאזינים לנגנים.
הם ניגנו בצ'לו, פסנתר, כינור ועוד כלים נוספים.

"בבקשה", אחת המלצריות של המלון אמרה כשהיא הניחה מגש עם כוסות תה על השולחן.

לגמתי מעט והנחתי את הכוס בחזרה על השולחן.

"אז...הילדה שלך", הארי מלמל, מסובב את מבטו אליי.

"תספרי לי עליה, את יודעת", הוא מגמגם.
"הו. היא בת שלוש...קוראים לה פייטון, היא קצת נודניקית רוב הזמן", צחקקתי.

"אבל היא נורא חכמה. והיא אוהבת ברביות?" מלמלתי. מה אני אמורה לספר עליה?
גם די שכחתי לציין שהיא בטח כועסת עליי שנעלמתי. היא מבינה הכל.
היא בטח הרגישה כל כך מאויימת כשאף אחד לא הגיע לקחת אותה והיא הרגישה כל כך מפוחדת כשהיא שומעת את הדיבורים של אמא שלי ודין.

הארי חייך.
"דין בחר את השם?", הוא גיחך, הרמתי גבה.

"הספר בחר את השם. לאמא שלי יש ספר ענקי של שמות, ככה היא בחרה לי את השם.
פתחתי בדף אקראי והצבעתי על אחד השמות."

"הו", הוא אומר.

"למה בכל זאת החלטת לשנות את השם שלך?", הוא מוסיף בשאלה.

"לא באמת שיניתי אותו. הוא עדיין קלארה בכל מקום שתחפש, פשוט...אירוע מסויים גרם לי לרצות מן 'כינוי'." אני משיבה.

"זה סיפור ארוך", הוספתי.
"בהזדמנות אני אספר."

הארי מהנהן.
"ומה גרם לך ל...זה?", הוא שואל, מצביע על השיער שלי. אני צוחקת.

"הו, זה", מלמלתי.
"פייטון ראתה תמונה שלי מהתקופה שהייתי עם...דס. היא רצתה שיהיה לי שיער כמו שלה ושל דין, כנראה", אני מוסיפה.

(הערה שלי:אני שונאת זוגות של בלונדיני ובלונדינית.
או ג'ינג'י וג'ינג'ית וכאלו
רק אומרת!)

"זה לא מחזיר אותך לתקופה ההיא?", הארי שואל. אני משחקת עם אצבעותיי.

"אני יודעת שאני לא ה'קלארה' מהתקופה איתו. צבע בשיער לא יחזיר אותי להיות כמו פעם, אז אולי זה מזכיר לי את התקופה ההיא, אבל זה לא מחזיר אותי לשם", עניתי והוא הנהן.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו.
אבא שלי אמר משהו על זה שהוא יוצא עם מישהי, הופתעתי.
הוא לא 'יוצא'. הוא...משתעשע.
אבל הוא אמר שהפעם זה אמיתי. שהוא אוהב.", הארי מספר.

אני מקשיבה, מאזינה. אבל מבטי מתמקד על הרצפה.

"ראיתי בחורה גאוותנית ומתנשאת, נראית די...מרושעת?", הוא גיחך.
"כמובן שלא ידעתי שהוא שיחק בך, חשבתי שזו את זו שמשחקת בו", הארי ממלמל.

"אני יודעת", אמרתי.

"אז את צודקת, את לא היא. את קסידי", הארי אומר ואני מחייכת.