Fake invitation 〉fm sequel

44〈 How to say goodbye

כללי.
אלקסיס לא שיקרה. היא באמת נשארה איתם עוד שבועיים. וזה היה מעט מידיי.

עשרים יום עברו מאז שמצאו אותה בסן פרנסיסקו עד הרגע בו היא נפטרה. היא לא רצתה לעזוב, אבל להתחיל להילחם היה מאוחר מידיי, הגוף שלה לא היה חזק בשביל זה. אז היא עיקלה את העובדה שעליה להיפרד. היא הייתה שמחה למרות זאת.

החום איבד בהדרגה את גופה. ידיו של רובי לא הצליחו לחממה. העיניים הזוהרות של הארי לא הצליחו להאיר את הלהבות שבליבה. המילים הדואגות של אן, אמה, לא הצליחו לחזקה. ההבטחות של אחיה כשלו בלעודד אותה. והסוד של בן גרין רק העציב אותה יותר. היא לא תזכה לראות את דבריו מתגשמים, אבל היא איחלה בכל ליבה העייף שהם יקרו.

״אני עוזבת בקרוב.״ היא מלמלה. זה היה אחת לפנות בוקר, החדר שלה היה ריק מלבד רובי שישב על הכורסה לצידה עם מנורת לילה וקרא עיתון.

הוא הרים אליה את מבטו. ״לא״

״אני עייפה מידיי.״
״את חזקה״, הוא אומר. ״אל תדברי שטויות, את יכולה להחזיק מעמד.״ הוא ביטל את דבריה בזלזול. היא אמרה את זה כבר פעם בשבועות האחרונים.

״אני אמות בכל זאת. הבחירה שלי היא אם להמשיך לסבול עד סוף החודש או ללכת לנוח עכשיו״

אך במשך כל השהות כאן, אלקסיס מעולם לא דיברה כך.

״מה קורה לך?״ הוא שאל בכעס.
״רובי, תסתכל עליי״ היא חורקת בשינייה.

והוא הסתכל. הוא תמיד הסתכל.
״אתה יודע מה קורה לי. אני מרגישה כמו גוויה מהלכת.״

רובי ידע שהיא סובלת מאוד, הוא ידע שהיא צריכה לשחרר, שזהו, אין טעם.
אבל...הוא לא יכל לאשר זאת. הוא לא היה מוכן עדיין לעזוב אותה.

״אף אחד לא ירשה לך לעזוב״, רובי אומר.
״אתם לא שולטים במצב הבריאותי שלי, אני מתנצלת״ היא השיבה בזלזול.

״אני הולך לקרוא להם-״

״לא, חכה״ היא מיהרה לעצור אותו. היא קראה לו להתקרב למיטתה, לאחוז בידה. יד קטנה, לבנה, קרה בטירוף.

הוא כמעט מחץ אותה.
היא ניסתה להוציא מילים מפיה.
״היו לך...שבועיים...״
״זה לא מספיק״ הוא משיב
״להבין מה הולך לקרות.״
״מה אני אמור לעשות אחר כך, אה?״
״היית אמור לחשוב על זה״

הוא מתיישב על מיטתה, היא מתיישרת ונותנת לעצמה להניח את ראשה על חזהו, הוא קושר את ידיו בתוך שיערה.

״החיים שלי היו כלום, לפני כן. וכשהכרתי אותך לפני ארבע שנים, החיים שלי התמלאו בהרפתקאות, בלגן, אהבה, כעס, שינויים.
בלעדייך הם כלום.
בלעדייך אני כלום.״

״אל תעזבי עדיין, אני מתחנן. עדיין לא...״

״רובי. תקשיב״ היא חייכה באהבה.
״אני מכירה אותך. אם אתה לא תעשה כלום ממה שאומר לך, אני אכעס מאוד.
אתה תמיד אמרת כמה אתה רוצה לטייל בכל מדינה באסיה, אז תעשה את זה. אמרת שאתה רוצה לקעקע על הגב שלך את הצורה של היבשת, ולצבוע כל מדינה שתהיה בה. תעשה את זה. אמרת שאתה רוצה לאלף חיות, תעשה את זה. אמרת שאתה רוצה ללמוד לנגן על פסנתר, אמרת שאתה רוצה לראות כל כך הרבה מחזות והצגות, אמרת שאתה רוצה להתחיל לקרוא כל כך הרבה דברים. תעשה אותם. אני אעריץ אותך אם כן״