Fake invitation 〉fm sequel

40〈 Have a choice

קסידי.

אני מבינה שמשהו לא בסדר איתי ברגע שאני קולטת שאני בוהה בנוף המרפסת כבר חצי שעה בלי לחשוב על דבר מלבד הארי.

אני שמחה שהוא שמח. למרות שרציתי שהוא יהיה שמח איתי.
השבועיים האחרונים עברו בשגרה משעממת, ללא הפתעות.
התעוררתי בשבע בבוקר, דין כבר בעבודה. אני מתארגנת את פייטון אל יום נוסף בגן הילדים, ולוקחת אותה לשם.

לאחר מכן אני מחפשת תעסוקה בבית, מסיימת מטלות. אני יורדת אל חנות הפרחים של אבא שלי ועוזרת לו. מדברת טיפה עם ההורים שלי. צופה בעומס הרב בכביש הראשי.

אני חוזרת אל גן הילדים, מחזירה את פייטון ומבשלת ארוחת צהריים.
דין חוזר הביתה. נשיקה קלה על המצח ואנחנו אוכלים ארוחת צהריים.

אני צופה מעט בטלוויזיה, עושה עוד מעט מטלות. פעם בשבוע אני ודין יוצאים לקניות בסופר בשעות האלו. אם זה לא אחד מהימים האלו, אני מחפשת תעסוקה כרגיל. אני גולשת באינטרנט, קוראת משהו, לפעמים נפגשת עם אמילי כשהיא לא עסוקה מידיי בבית החולים.

היום זה אחד מהימים האלו.
״האם זה מה שאיחלתי לעצמי? השגרה כזו משעממת, אמילי״, נאנחתי, לוגמת מכוס הקפה.

אמילי הנהנה בהקשבה. ״אלוהים, למרות שאני כל כך מתחננת ליום אחד רגוע כזה בעבודה העמוסה שלי, אבל זו בהחלט שגרה משעממת. הייתי מתחרפנת במהרה״, היא אומרת.

״זה לא רק זה, איימ״, הוספתי. ״אני מרגישה ריקנות כזו. מהרגע שהארי חזר לחיים שלי הייתה בי מן להבה בוערת, כאילו הגוף שלי חייב להיות במתח כל הזמן. לצפות להפתעות חדשות.״ אמרתי.

״ומאז שהוא חזר לרבקה לא שמעתי ממנו. ומאז שהוא חזר לרבקה, אני רוצה להיות במקומה״, נאנחתי. אמילי הביטה בי.

״אוי, קאסי שלי.״ היא אמרה במתיקות.
״את נמצאת במצב לא פשוט כרגע. אם את כל כך אוהבת את הארי, את צריכה לומר לו את זה לפני שיהיה מאוחר מידיי.״

״אבל לעזוב את השגרה הזו. זה מסובך מידיי. מה אמא שלי תאמר? איך דין יגיב, ופייטון...היא תצטרך להתרגל לשגרה חדשה.״

״תפסיקי לרחם על עצמך, את לא יכולה להמשיך להישאר במצב בו את לא מאושרת. במיוחד ויש לך אופציה לכך. תפסיקי לתת לאנשים אחרים לעצור אותך מזה״

״אבל זו הילדה שלי!״

״המון זוגות נפרדים, המון הורים מתגרשים. אפשר לחיות ככה. חוץ מזה, דין...דין אולי יכעס בהתחלה, אבל הוא יבין בסוף. את מכירה אותו. בנוסף, הוא אוהב אותך והוא ירצה שיהיה לך טוב״

״שטויות״, מלמלתי. ״אמילי, אם הוא אוהב אותי, הוא לא יתן לי ללכת״.

״האמנם?״ היא שאלה.
זה הזכיר לי משהו שקרה בעבר.

"אם באמת היית אוהבת אותי, לא היית נותנת לי ללכת."

"אתה לא נותן לאהובים שלך ללכת. בחיים."

"דווקא בגלל שאתה אוהב אותם אתה נותן להם ללכת. ואתה יודע מה, הארי? לפעמים החיים לא משאירים לך אופציה אחרת, ואתה? אתה זה שצריך לדעת את זה יותר מכולם" -(עונה אחת, פרק 85)

אם הארי הצליח לשחרר ולתת ללכת, פעמיים, גם דין יכול. השאלה היא האם דין הוא כמו הארי?

אבל אני לא יכולה לעשות לו את זה. זה לא דין שצריך לתת לי ללכת, זו אני צריכה לתת להארי ללכת. החיים לא משאירים לי אופציה אחרת, זה נכון.

ולא הפסקתי לחשוב על כך. מי צריך לתת למי ללכת? למי יש את האופציה ולמי לא? ומה אם הארי בכלל לא אוהב אותי? הרי הוא עם רבקה.

האם הוא ייתן לה ללכת פעמיים? או שזה כבר יותר מידיי בשבילו?
אבל להארי יש אופציה, וברגע שיש לו בחירה, הוא לא צריך לתת לה ללכת בכלל.

"אין לי ברירה אחרת. אני בחיים לא חשבתי שאיאלץ לבחור ביניכם. אתה חושב שאי פעם הייתי מוותרת עלינו?"-(עונה אחת, פרק 85)

ועכשיו אני מבינה, שלא רק שמשהו לא בסדר איתי, אני גם הייתי מטומטמת. ואני עדיין כזו.

תמיד יש אופציה נוספת. אם אין כזו, תיצור אחת. ולעזאזל, אני לא הייתי צריכה להחליט בין הארי לאבא שלי לפני ארבע שנים. יכולתי לקבל את שניהם.

החיים תמיד משאירים אופציה נוספת. ובמיוחד עכשיו.
אני יכולה לעזוב אם אני רוצה. ואני יכולה להיות עם הארי. אם אני לא אהיה עם הארי, זה גם בסדר. אני לא רוצה להיות עם מישהו שאיבדתי אליו כל אהבה.

יש לי אופציה. אני יכולה לעזוב את דין, ועדיין להיות אמא לפייטון. אין בזה שום דבר שגוי.

אני לא נותנת לעצמי ללכת לאיבוד שוב.

אני צריכה משהו שידליק את להבת האש הזו שוב.

ואני אתחיל בזה שאני אומר להארי מה אני מרגישה כלפיו.