Fake invitation 〉fm sequel

16 〈 oops?

ליטפתי את שיערה היפיפיה והיא הביטה בי במבט תוהה.
"את ואבא בסדר?", היא שאלה. חייכתי בעצב והנהנתי.

מאז אתמול שהם גילו על הארי, הוא נמצא בדירה של ההורים שלו.
דיברנו בטלפון, ממש מעט. הוא רק שאל על פייטון.

"אל תריבו. אני אהיה עצובה", היא ממלמלת.
"אני לא רוצה לריב איתו. ", השבתי לה, מהדקת לה את השמיכה.

"ואני מבטיחה שלא אריב", הוספתי.
ורק אז, היא הסכימה לעצום את עינייה ולנסות להירדם.

כשהבחנתי איך נשימתה מאיטה, נשקתי למצחה ויצאתי מהחדר, סוגרת את הדלת.

התכוונתי לעלות לישון גם אני, אבל דין בדיוק נקש בדלת וקמתי כדי לפתוח לו.

אבל ברגע שפתחתי את הדלת, נשימתי נעצרה.

"הארי", נשפתי.
"היי", הוא השיב.

"מה, מה אתה עושה כאן?", מלמלתי בלחץ, הוא עקף אותי ונכנס פנימה.

"דיברתם שוב? הסברת לו שלא בגדת בו?'', הוא שאל והתיישב על הספה.

"כן, אבל הוא עדיין כועס שהסתרתי ממנו", מלמלתי, מתקדמת מבולבלת לעבר הספה ומתיישבת במעט מרחק ממנו.

"למה אתה כאן, הארי?", שאלתי.

"כי פחדתי שדין רב איתך, רציתי לדבר איתו", הוא מלמל.

"אנחנו בסדר", השבתי במהירות.

"איך מצאת אותי? איך הגעת לכאן?", אני מוסיפה בשאלה.

"את יודעת כבר...בן גרין. השתמשתי באמצעים שלו", הוא גיחך.

"אה".

דממה שררה בחדר למשך כמה שניות.

"אתה יודע שצדקת. אסור היה לי להסתיר", מלמלתי, משלבת את זרועותיי.

"אם הוא האמין לך, למה הוא לא כאן?", הארי שואל, בלי שום קשר למשפט שלפני.

"הוא רוצה זמן, אני לא יודעת", מלמלתי מבולבלת.

"את יודעת מה, לפעמים? אני לא מבין אותו? יש לו אותך, והוא בוחר להיות עצבני?
את בטוחה שהוא בכלל-"

ואז הוא נעצר.

עיניו מטיילת אל כף ידי, אל הטבעת המנצנצת והפשוטה על האצבע שלי.

"ממתי זה?", הוא שואל, קולו מנסה להיות שליו.
"שלשום.", השבתי.

"אתם מאורסים", הוא אמר.
הנהנתי.
"לא סיפרת לי?"
"זה ברח לי לגמרי מהראש", מלמלתי.

וזה היה נכון.
כשהיינו בבינגהאמטון, אני לגמרי שכחתי מזה.

"ברור", היא סיבב את מבטו.

"מה יש לך? הארי, אתה לא יכול להיכנס הנה ופשוט", משכתי בכתפיי.

"פשוט מה?", הוא נעמד, ניגש למטבח וממלא כוס מים.

"פשוט להסתובב כאן. הוא שוב עלול להבין את זה לא נכון, זה יהרוס הכל.", התקדמתי אליו.

הוא לגם מכוס המים באיטיות ואז הכניס אותה לכיור.

"את חייבת להפסיק לדאוג מזה כבר. אני אסביר לו הכל אם צריך."

"אני חושבת שאתה צריך ללכת", אמרתי.

הוא צחק.

"את...את רוצה שאני אלך?", הוא שואל.

הנהנתי.
"למה אתה מתנהג ככה? אתה מתנהג מוזר.", אמרתי, משלבת זרועות.

"אני כועס על דין.", הוא אמר.
"הוא צריך לבטוח בך. הוא לא מכיר אותך מספיק."

"ואתה מכיר אותי?"

"יותר ממנו."

"אנחנו מכירים בקושי שנה ומשהו. אני ודין מכירים מאז-"

"התיכון. אני יודע."

השתתקתי.

"זה לא משנה דבר.", הוא הוסיף.

במשך דקה שהרגישה נצח עמדנו שם.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אדבר איתו?"

הנדתי בראשי.
"זה בסדר. אני כבר...אדבר איתך מתישהו", אמרתי, התקדמנו מהסלון אל המסדרון. המסדרון שמוביל לדלת.

"קסידי, תבטיחי לי שלא ננתק קשר. לפחות שנדבר מידיי פעם בהודעות או- אני לא יודע, אבל אל תנתקי איתי קשר."

הנהנתי.

הוא עצר אותי.
"קסידי, תבטיחי לי."
"מה יש לך?"

"אני פשוט...לא רוצה לאבד אותך שוב אבל זה שום דבר. אני צריך ללכת" הוא דיבר במהירות, בלע מילים.

נשארתי עומדת במקומי כשהוא התקדם במהירות לדלת. הוא נעצר מולה.

הבטתי בו מבולבלת כשהוא הסתובב והתקדם אליי בחזרה בשיא המהירות.

הוא אחז בפניי ונישק אותן כאילו כל חיו תלויים בזה. כאילו מעולם לא ייראה אותי שוב.

ובאותו הרגע, הדלת נפתחה.

אופס?
למה אני כזאת צפויה צפויייה וצפויה
קורה
שבת שלום!
(תכננתי לפחות 4 הפתעות לא צפויות או 5 אז תסלחו לי הפעם)