כל היום, השתעממתי ולא ידעתי לעשות. הרי אין לי בכלל טלפון, או מחשב, או אפילו ספר לקרוא. אין לי משהו להתעסק איתו. עייפתי מהניסיונות הכושלים שלי לנסות להעסיק את עצמי או אפילו בלסדר את החדר שלי, יצאתי לעבר הסלון, השעה הייתה עוד מעט שבע בערב. אמא יצאה לריצה ואבא היה איתה, לא היה לי עם מי להיות. רציתי להכנס לליטל ספייס שלי, ולשחק בבובות שלי. להרגע. אבל.. גאנגי וחברו פה.. הם לבטח יצחקו עלי! אני שונא שצוחקים עלי.
"היי רוצה לאכול?" שמעתי את קולו גאנגי, "כ- "כן אני גווע" טאהיונג הבין שפנייתו של גאנגקוק כלל לא הייתה אליו, אלא ל..חבר שלו. "שמע יונגס תתעלם ממנו, אני אפילו לא יודע למה הוא בבית שלי" אמר גאנגי, למה הוא מכחיש אלי קשר כל כך! זה לא נעים לי בכלל.. זה פוגע! "למי אתה מתכוון? לילד הזה?" שאל חבר שלו והשניים צחקו, "כן אמא שלי אימצה אותו, הוא חלק מפרויקט של ילדים דפוקים עם בעיות או משהו כזה", נפגעתי כל כך, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. אבל לפני זה.. גאנגי תפס בידי, ומשך אותי פנימה, הוא לבטח רוצה להתנצל בפניי! "כן גאנגי?.." שאלתי, בקולי היה תקווה ובעיניי ניצוץ. "שלא תעז להתקרב אליי עוד הפעם אפס עלוב, אף אחד לא אוהב אותך, אתה סתם רכיכה, אתה זבל והילד הכי דפוק שהכרתי, סתם פרויקט, סתם עוד כסף למשפחה שלי, סתם אחד שלא צריך בעולם" אמר גאנגי, ואני פרצתי בבכי. "ת-תפסיק.." "למה שאפסיק?" צחק והרים את ידו מעליי, מנחית עליי מכה חזקה ורועמת, הלחי שלי הייתה אדומה וכאובה, "תפסיק!" צעקתי, הבכי שלי לא הפסיק לרגע, נכנסתי אל הליטל ספייס שלי.
הבזקים התקיפו את ראשי, הבזקים של העבר שלי, הבזקים לטראומות שעברתי בילדות. לא יכלתי שלא להזכר באבא שלי, שהיה מכה אותי. הדמעות לא הפסיקו מלזלוג. חיבקתי את עצמי תוך כדי הליכה. נתקעתי במישהו, הרחתי את ריחו, ריח הבושם החזק שנדף ממנו. זו הייתה המנהלת.. מה היא עושה פה?, הרמתי את ראשי, היא הייתה עם שני תיקים מלאים באוכל, לבטח היא עשתה את הקניות של בית היתומים.. הרכב השחור שלה היה בקרבת מקום, "טאהיונגי" אמרה במהירות, "מה אתה עושה בחוץ בשעה כזו? למה אתה בוכה? ספר לי הכל" אמרה בחשש ודאגה. שמחתי כל כך. אני לא לבד.
"ג-גאנגי שונא אותי.., א-אף אחד לא אוהב אותי ב-בבית.. ר-רוצה לחזור" אמרתי ביבבות וכאב. "בוא, נלך חזרה, ותספר לי לפרטי פרטים" חייכה המנהלת ברוך, היא העמיסה את השקיות, נכנסו אל הרכב, כמובן שישבתי במושב האחורי, "טאהיונגי, מאחורה יש חפיסה סגולה, אתה רואה?" שאלה המנהלת בחיוך צופן סוד. "כ-כן.." אמרתי באי הבנה. "תפתח אותה". פתחתי את החפיסה, הורדתי את הסרט הלבן ולעיני נגלה תוכן החפיסה. "וואוו" אמרתי בחיוך, החפיסה הייתה מלאה בשוקולדים קטנים וגדולים, כאלו ואחרים. "זה בשבילך" אמרה המנהלת והחנתה את הרכב, היא פתחה לי את הדלת ואני הסתכלתי עליה בעיניים זורחות, "ב-בשבילי?" חייכתי וחיבקתי אותה. "בשבילך" אמרה. "הייתי אמורה לבוא מחר, אבל אני רואה שהקדמת אותי", חייכתי בעצב והיא חיבקה אותי, נכנסנו אל בית היתומים.
נכנסנו אל המשרד שלה, ראיתי את פיפסוויק, חתול המחמד של בית היתומים, כולם אהבו אותו. פיפסוויק היה זקן מאוד, אבל עדיין לא משנה מה עשה, הוא העלה חיוך על פני הילדים. "אז טאהיונגי, תרצה לספר לי מה קרה?", ישבנו אחד ליד השני, היא הכינה לעצמה ספל תה חם נטול סוכר. היא חיממה בקומקום שלה חלב. הביאה לי אותו ושמה בו כפית סוכר אחת. עירבבה והגישה לי. "תודה.." אמרתי והיא חייכה אליי, מתיישבת על ידי ומחזיקה בספל התה שלה הבריטי שלה.
"זה גאנגי.. הוא.. ה-הוא הרים עלי יד, אני ל-לא רוצה להשאר שם.." אמרתי ושוב התעוורתי מהדמעות, אך עצרתי אותן. לא. אני לא אבכה. אני רוצה להראות חזק ליד המנהלת. אני אהיה חזק. המנהלת נראתה מזועזעת, היא קמה במהירות וחיבקה אותי. "אני כל כך מצטערת שעברת את זה טאהיונגי" אמרה ואני? אני רק ישבתי שם.. מנסה להראות חזק כל כך.. אבל כמובן שנכשלתי. אני תמיד נכשל, לא? הרי אני אפס עלוב, לא? אף אחד לא אוהב אותי, נכון? אני סתם רכיכה? אני רק זבל לא? הסיבה היחידה שאימצו אותי זה בגלל שהבאתי למשפחה הזו כסף בפרויקט. מי באמת ירצה ילד כמוני? הרי אני סתם ילד דפוק. אף אחד לא ירצה בי.
אולי.. אולי אני באמת חתיכת ליטל שיט?
___
אז.. אוהבים את גאנגי? ^_^
YOU ARE READING
Little Shit // Taekook✔︎
Teen Fictionקים טאהיונג הוא אדם בעל יחודיות.. יכול להיות שרוב האנשים לא יבינו אותו, לא יבינו מה הוא. משפחה בצפון העיר אמצה אותו, אין מאושר ממנו. אבל אחיו החורג.. לא יודע איך לקבל את זה. "ר-רוצה לשחק?".. "לא" "ל-למה.." "כי אני שונא אותך ליטל שיט" ⚠️WARNIN...
