Little Shit // Taekook✔︎

•מינהו•

יומיים עברו וטאהיונג חיכה לנורא מכל. מינהו מגיע היום לבית המאמץ שלו. גאנגקוק לא מדבר איתו. טאהיונג כל הזמן ניסה להסביר לגאנגקוק. אבל האחר היה פגוע מדי.

הבוגר ידע שטאהיונג לא שלו, וגאנגקוק ידע שהוא לא אמור להפגע כך. אבל הכאב של האחר היה לא מוסבר, אם היה זה אדם אחר, הוא לא היה מרגיש ככה. הוא לא היה שבור ופגוע כל כך. אבל משהו בטאהיונג כאב לו. כאב לגאנגקוק שלטאהיונג יש בן זוג.

גאנגקוק שנא בכל ליבו את מינהו.  אפילו שאינו ראה אותו עדיין, הוא שנא אותו. בגללו הוא מרוחק מטאהיונג. בגלל מינהו הוא נסגר עוד פעם. 

גון גאנגקוק, אחיו החורג הגדול של טאהיונג, בכה. אחרי המון זמן שעצר את עצמו. הוא בכה. בחדר. לבד. בחושך. הוא לא יכל לעצור את עצמו, לא עוד. "אתה כזה פתטי" אמר לעצמו, "כל כך גרוע.." אמר, "אתה כזה עלוב".

"למה אתה כזה אפס?" שאל את עצמו במרירות. 

טאהיונג התהלך בחדרו, חושב וחושב. הרי גאנגקוק לא מוכן לדבר איתו. והוא עצמו.. לא מוכן. הוא פשוט לא מוכן. מינהו יגיע בדקות הקרובות.

צלצול פעמון הדלת העיר את שני הנערים מהמחשבות שפקדו אותם. "שלום" אמרה גברת ג'ון, שהייתה במטבח, אומנם גם היא חטפה צינון, אבל היא עדיין עומדת על רגליה, למרות שלקחה ימי מחלה מועטים.  "היי, קים טאהיונג, כאן?" שאל נער בן שמונה עשרה, כתפיו הרחבות, חיוכו הקורן וגופו השרירי נראו כאילו הבחור התאמן המון.

"כן הוא פה.. אקרא לו" חייכה האם. "אין צורך, אלך לחדר שלו" אמר מינהו, עדיין מחייך. "תהנו" חייכה האם, ונעלמת מכניסת הבית במהירות. הולכת להכין לה תה צמחים מרגיע.

מינהו עלה במדרגות, ונכנס לחדר. "היי טאהיונגי" אמר בחיוך,  "למה אתה בחושך?" שאל והדליק את האור. הרי הנער ידע שטאהיונג מפחד מהחושך.

"צא. מהפאקינג. חדר" סינן קול, לא היה זה קולו של טאהיונג. אלא קולו של גאנגקוק. "מי אתה?" שאל מינהו, עדיין מחייך. "צא מפה כבר" אמר, מינהו ראה את הדמעות והפנים העצובות של הקטן ממנו, "היי, אתה בסדר?" שאל, "יש לך יותר מדי שאלות" אמר גאנגקוק ובעט את מינהו מחדרו.

"טאהיונג?" שאל אותו בחור, "גאנגי?", טאהיונג היה שמח, חשב שסוף סוף גאנגקוק מגיע לדבר איתו. להבהיר את הדברים. "טאהיונגי!" מינהו אמר בשמחה. "התגעגעתי אליך כל כך בייבי-בוי".

זה לא הדדי. "מינהו.. אתה אפילו לא שאלת אותי אם אני תפוס, מה אם המשכתי הלאה?" שאל הקטן, השניים עדיין עמדו במסדרון. גאנגקוק עשה את אוזנו כאפרקסת.. והקשיב. "טאהיונגי, אני יודע שלא המשכת הלאה, הרי חיכית לי, כמו שאני חיכיתי לך".

"אני חיכיתי לך בשנה הראשונה מינהו.. אחר כך כבר איבדתי תקווה שתחזור, במיוחד אחרי ששמעתי שטסת, ושאולי לא תחזור".  "טאהיונגי, למדת מילים גבוהות" חייך מינהו שוב. "תפסיק להתייחס אליי ככה" אמר טאהיונג בכעס. הוא לא בליטל ספייס. הוא עצמו כרגע. "בייבי אל תכעס, דאדי מינהו רק השתעשע איתך".

"תלך ממני כבר מינהו, אני תפוס" אמר טאהיונג. "תפוס?.. הוו.. בייבי, אתה לא צריך להמציא חבר כדי לגרום לי לקנא".  "אני לא ממציא! יש לי מישהו, ואני אוהב אותו! למרות שהוא לא מראה את זה עכשיו, אני יודע שהוא אוהב אותי!" אמר טאהיונג, האמת.. די צעק. "בייבי, אל תרים את הקול שלך עלי" מינהו אמר בקולו הרגוע והשקט. "תלך ממני כבר" דחף טאהיונג את מינהו. "לא אהבת את הבובה שקניתי לך?" שאל מינהו. הבובה שמינהו קנה לו הייתה נוראית בעיניו.

"לא מינהו, לא אהבתי, אנחנו סיימנו את הקשר הזה. אנחנו לא זוג, אתה לא בן הזוג שלי, ואני לא שלך, תלך ממני כבר" אמר טאהיונג נחרצות. "בייבי אני יודע שהתגעגעת אלי" צחקק מינהו, תופס בטאהיונג קרוב. מקרב אותו אליו, ומנשק אותו. מנשק אותו חזק.

"מ-מינהו! די!" ניסה טאהיונג להשתחרר.

"בייבי, תפסיק להתנגד אלי" חייך מינהו. טאהיונג שנא את מינהו ברגעים אלו. הוא לא היה פחות מאותו זר סוטה.

"תפסיק!" צעק טאהיונג כשמינהו תפס בפלחי ישבנו. גאנגקוק ששמע את הקול מהחדר שלו, פתח את הדלת, ניגב את הדמעות שלו ובעט באיבר מינו של הגדול ממנו, בעיטה כל כך חזקה, שאפילו רגלו של גאנגקוק כאבה קצת.

"שלא תעז לגעת בו, חלאה" אמר גאנגקוק ותפס בידו של טאהיונג. גורר אותו לחדרו.

טאהיונג לא נתן לדמעות שלו לזרום. "גאנגי.. אתה מבלבל אותי.." אמר הקטן כשגאנגקוק השיב את הליטל על מיטתו, יושב לידו. "אני- טאהיונג.. אני מצטער.. אני אוהב אותך- אני מפחד מדי, מפחד כל כך, בבקשה, תבין אותי" ניסה הבוגר להסביר.

"למה לא נתת לי להסביר לך?"
"הייתי שבור מדי"
"למה קראת לי ליטל שיט.. עוד הפעם.. אחרי שהבטחת לי שתפסיק!" אמר הקטן בסערת רגשות.
"אני.. אני מודה שיצאתי אידיוט גמור כשאמרתי את זה, אני מצטער". גאנגקוק קם מהמיטה, מחבק את הקטן, ומאמץ אותו לחיקו.

"אני אוהב אותך קים טאהיונג" הודה גאנגקוק.

___
רק אני... או שהספר מדרדר?×_×..
מקווה שהיה לכם טוב היום~
נתראה בפרק הבא~