Little Shit // Taekook✔︎

•אומץ•

טאהיונג התעורר לבוקר יפייפה, הכל היה זוהר באורה של השמש. "קום כבר" נכנס גאנגקוק אל חדרו של הליטל ויצא. "ב-בקר טוב גם לך" מילמל הליטל והתמתח, הקטן שר לו שירים שהמציא בדרכו אל חדר המקלחת, חבול ועדיין פצוע מאירועי אמש. הקטן שטף את פניו,  צחצח את שיניו והחליק את ידיו בשיערו. הייתה לו הרגשה שמשהו טוב יקרה היום.

"טאהיונג, ארוחת בוקר" קראה אמא והנער ירד למטה ברצה, "בוקר טוב" אמר וחייך. "כל כך הרבה אנרגיות, מישהו ישן טוב?" צחקקה אמא וטאהיונג חייך והסמיק. "למה אתה מתנהג כמו טמבל?" שאל גאנגקוק, גולל בעמוד האינסטגרם של דוגמנית מפורסמת בארצות הברית. טאהיונג התכוון לענות על שאלתו, אך אמא פצתה את פיה ואמרה; "אתה צריך להתנהג בנחמדות ם תרצה שיתייחסו אליך גם ככה". אבל אז.. גאנגקוק חייך. חיוך צופן סוד ומסתורי, אך עם זאת כאילו אומר הכל. "הוא יתנהג אלי נחמד גם אם אבעט בו" אמר גאנגקוק. "גון גאנגקוק!" צעקה האם בתדהמה.

הליטל ישב על הכיסא שלו, וספג. ספג את העלבונות שהטיח בו אחיו הגדול והחורג. "טאהטאה נחמד לכולם" אמר הליטל ושיחק באצבעותיו, באמת ובתמים מפחד שעשה משהו רע. "אל תדאג קטני, גאנגקוק יהיה נחמד" אמרה האם. מאמינה בבנה הביולוגי. "טאהיונגי, נכנסת אל ליטל ספייס?" שאלה האם והקטן הנהן, "תרצה ללכת היום לבית הספר?" קולה היה מלטף. "כ-כן!" אמר הקטן בהתרגשות. הוא רוצה לראות את חבריו, ואת.. אנטוניו. "לך להתארגן ואני אלווה אותך עד לדלת היציאה של החצר, גאנגקוק ימשיך אותי משם" חייכה האם ברוך, היא הייתה לחוצה בעבודה.

גאנגקוק והליטל היו בדרכם לבית הספר, "גאנגי.. א-אתה יודע.. שיש לטאהטאה חברים חדשים?" חייך הליטל, משחק עם האבנים בשולי הדרך, מקפיץ אותם. "מי משלם להם?" צחק גאנגקוק על חשבונו של הליטל. "אף אחד.. הם באמת חברים שלי!" אמר הליטל. נעלב והולך אפילו מהר יותר, מתעלם מגאנגקוק. לא רוצה להיות עם האחר כלל. "איזה רגשי.." הבוגר גלגל את עיניו.  גאנגקוק ראה נערים ונערות בדרך לבית הספר, כמה מהם היו אחים. "להתראות" שמע כמעט מכל עבר, אחים גדולים שכבר סיימו בית ספר. מאחלים לאחיהם הקטנים יום טוב והצלחה. גאנגקוק לפתע הרגיש.. אח רע. אבל- לא. אסור לא לתת לליטל להשפיע עליו. אסור לו. לא פותחים את הלב לאף אחד. בסוף רק נפגעים. בסוף אף אחד לא שמח. אהבה מכל סוג שהיא מאכלת את הנשמה. 

הליטל עצר בכניסה, אומנם הוא פתח את הליכת הבוקר עם גאנגי ברגל שמאל, אבל לכל אחד מגיעה עוד  הזדמנות. הוא חיכה לגאנגי שיגיע ורק אז נכנס. "תפסיק להיות נחמד אלי" אמר הבוגר, באמת מתכוון לזה. הרי.. קשה לו. באמת קשה לו. הוא יודע שבסוף כולם הולכים, שייגמר הפרויקט, הליטל ייעלם. ילך ולא ישוב לראותו שוב. הוא לא רוצה לאהוב אותו. למרות שקשה לו. הוא לא יודה בזה אף פעם. אבל בליבו, טמונים דברים סודיים. רגשות סודיים. "אני אהיה נחמד אליך תמיד" הליטל פלט מפיו, הסמיק ורץ אל כיתתו.

בעוד הקטן רץ הוא רואה את מארי יושבת על ספסל עץ ליד בניין הכיתות שלהם. "מארי!" צעק בהתרגשות, הולך בנמרצות אליה. "טאהיונגי! בוקר טוב!" חייכה אליו ונתנה לו חיבוק. "אנטונ- כלומר ט-טוני הגיע?.." שאל הליטל בחשש. "ידעתי שהנחת עליו עין!" צחקקה מארי. "אולי.." אמר הליטל וצחק. למרות שברור שיש מישהו אחר בליבו, אבל.. הוא לא יודע אם האחר ירצה אותו.

הצלצול נשמע ומארי הלכה עם הליטל אל הכיתה, "איזה באסה שריי לא תהיה בשעתיים הראשונות, איך אני אשרוד! יש את המורה המוזר הזה שתמיד דופק את הקלסר שלו על השולחן כשיש רעש" אמרה מארי, "תוכלי לשבת..לידי.." מלמל הקטן בחיוך מבוייש. "באמת? תודה טאהיונגי!" חייכה ובמידיות הושיבה את הליטל לידה."אז, כולנו יודעים שאתה אוהב מישהו" אמרה, "השאלה פה.. מי, כי אם אדע, אני אדאג שזה יקרה" חייכה ונפנה בשיערה הקצר, "אני שדכנית מספר אחת" צחקה.

גימין נכנס אל הכיתה, "היי ככה אתה עוזב אותי?" שאל, "ל-לא, פשוט.. לא רציתי שמארי תהיה לבד" אמר הליטל, מנסה להתגונן מפני אותו אחד.. "תרגע קטנצ'יק, סתם צחקתי" חייך גימין וחיבק את טאהיונג. מתכוון להתנתק, אבל הקטן לא עזב. לא שיחרר. "טאהיונגי.." מלמל גימין וחיכה שהאחר יעזוב. "כן.. סליחה" מלמל, ועזב.  גימין לא הפסיק להסתכל על טאהיונג ממקומו. כל חיוך של הקטן כל צחקוק, כל תנועה שמחה שעשה, גרמה לגימין לפרפרים. "הוא כל כך יפה.." מלמל גימין לעצמו.

השיעור הראשון עבר אבל אז הכיתה לא שקטה לרגע. לא עצרה את הרעש שלה. "שקט!" צעק המורה, אבל אף אחד לא הפסיק מלדבר, ואפילו טאהיונג שרק צחקק כשראה מבעד לחלון חתולה מקפצת, הרי מארי לו לידו, היא הלכה לשתות מים. המורה לקח את הקלסר שלו, ודפק אותו על השולחן, היה קול טראח מחריש אוזניים. טאהיונג הפסיק מצחקוקיו, הוא הזדקף ועיניו ריקות. הוא כל כך נבהל, וכל כך פחד. הקטן החל לבכות. מארי לא שם. "טאהטאה מ-מפחד.." מלמל הקטן כשהוא יושב לבד ומוחה את דמעותיו. אף אחד לא ראה אותו. טוב.. אף אחד חוץ מאדם אחד. פארק גימין.

גימין תפס בידו של הקטן וגרר אותו מחוץ לכיתה, לא מחכה בכלל לאישור של מורה. "ג-גימיני- א-אני- טאהטאה מ-מפחד" בכה הקטן, הוא רעד, כשהתעורר אל הליטל שבו הוא ראה הכל בעיני ילד. הוא חייך ושמח, אבל הוא גם נבהל בקלות. הוא פחד בקלות. "ששש, אני פה קטנצ'יק" חייך גימין וחיבק את טאהיונג. "ת-תודה.." מלמל טאהיונג והסתתר בחזו של גימין. מחפש מכסה. הבוגר יותר התקרב אפילו יותר אל טאהיונג. מנשק את מצחו. אבל לפתע, קרה משהו לא צפוי כלל. טאהיונג חיבק את גימין וקפץ עליו. יושב על חיקו, מנשק את שפתיו בחיבה. "היי קטנצ'יק אני רואה שאתה מרגיש בנוח הא?" צחקק גימין והקטן הסמיק. הצלצול נשמע, וגימין נישק את שפתיו של הקטן. כמעט כולם ראו אותם, אבל היה מישהו ספציפי שראה אותם.

גאנגקוק עמד מול טאהיונג. ליבו נמחץ. הוא הסתיר את הפרח הקטן שאחז מאחורי גבו ורץ משם. עד שהיה לו האומץ להסביר אל האחר למה התנהג כך, עד שהיה לו את האומץ לאמר את שעל ליבו.. הכל מתרסק לו בפנים.

___
סוו..
תצביעו ותגיבו? ;)
ותודה רבה על 1.26k קריאות!
זה ממש משמח! ^_^