Little Shit // Taekook✔︎

•באני!•

כי ביקשתן כל כך יפה ^_^~
_E_VK_yiska1838

שמעתי לחישות, מישהו קרא לי. "טאהיונגי..?" שמעתי עוד הפעם "טאהיונגי..?". התעוררתי. זו הייתה אמא. "התעוררת! בוקר טוב קטני" חייכה ואני חייכתי חזרה. יצאתי מליטל ספייס. אמא גרמה לי להרגיש בטוח ונינוח. "מוכן לפגוש את אבא?" הנהנתי במהירות, "תצחצח שיניים ותשטוף פנים" אמרה ואני קמתי מהמיטה, היא ליוותה אותי אל חדר השירותים. "תודה אמא" אמרתי ונכנסתי אל חדר השירותים. הייתי אני. לא בליטל. הייתי קים טאהיונג בן ה16.

לא ידעתי מה השעה אבל ירדתי בכל זאת עם פיג'מה. ראיתי את הגבר שראיתי אתמול. מר ג'ון. הוא ישב בספה לבנה מהודרת. הבית היה מואר כולו באור השמש. התקרה הגבוה נתנה למקום הרגשה של ארמון. החלונות הארוכים והגדולים שהיו במקום הקירות נראו כל כך יפייפים. השילוב של הווילונות הארוכים בצבע הבז' היו נראים כאילו הגעתי למקום חלומי. התיישבתי בספה ומר ג'ון חייך אליי, הוא עזב את המחשב שלו. הוא היה לבוש בחליפה שחורה מהודרת. "שלום לך קטנצ'יק" אמר מר ג'ון ועשה בידו תנועת אגרוף, אגרפתי את ידי גם והצמדנו את האגרופים. "שלום" אמרתי והוא חייך אלי, "איך אתה קטנצ'יק?"  "בסדר..ואני לא קטנצ'יק.." אמרתי, מובך מאוד.  "ברור ברור" אמר מר ג'ון ומרים את ידיו, כאשם. "אתה יכול לקרוא לי אבא, אם תרצה" אמר מר ג'ון ואני הנהנתי.

אני הייתי בקומת הקרקע, אחר הצהריים הזה היה שקט מאוד. לא ראיתי את אחי החורג בשום מקום. "טאהיונג, גאנגקוק ארוחת צהריים" אמרה אמא ואני הלכתי אל המטבח. ראיתי את אחי החורג. גאנגקוק. יש לו שם יפה. חייכתי חיוך קטן אליו והוא שלח לי מבט עצבני, הרגשתי רע. הוא לא אוהב אותי. השפה שלי רעדה בעודי מנסה לשתות מים. אמא הכינה נודלס עם ירקות מבושלים. היא מזגה לי לקערית כתומה שהיו בה עיטורים מובלטים ויפים. חייכתי והתחלתי לאכול, "גאנגקוק, תזכור שראסל, המנהלת של בית היתומים אמורה להגיע עוד כמה דקות, אני ואבא הולכים לעבודה" אמרה אמא ויצאה עם אבא, גם היא הייתה לבושה בחליפה שחורה, המכנסיים הארוכים שלה כיסו קצת את נעלי העקב היפות שלה. 

אכלתי בהנאה, ולפתע אזעקה נשמעה, נבהלתי כל כך. רצתי אל אחי החורג, גאנגקוק  חיבקתי אותו וניסיתי למצוא מחסה "אולי תעזוב אותי כבר?" אמר והדף אותי ממנו, דמעות ירדו על פניי "תפסיק להיות כזה נקבה ליטל שיט" אמר ואני התייפחתי. "ל-למה דאדא לא נחמדי אל טאהטאה..?" שאלתי נכנס לליטל ספייס. הייתי בן 5. "גיזס תפסיק לקרוא לי ככה, זה דפוק לגמרי"

דפיקות נשמעו ודאדא פתח את הדלת, "שלום, טאהיונגי פה?" שאלה ואני זיהיתי את הקול. זו המנהלת! זו ראסל! חייכתי וניקיתי את הדמעות שלי, אני ילד גדול! ילדים גדולים לא בוכים! הלכתי אליה וחיבקתי אותה, "טאהיונגי" אמרה בחיוך ואני חייכתי חזרה, דאדא הסתכל עלי ואני אחזתי בידה של ראסל. "מצטערת על האזעקה, אני חשבתי שאני זכרתי את הקוד של השער..ניסיתי חמש פעמים" ראסל צחקקה ואני משכתי אותה איתי. לקחתי אותה אל החדר שלי. דאדא עדיין עמד שם. הוא רק סגר את הדלת וחזר לאכול. "אז איך אחיך החורג?" שאלה, ואני חייכתי "הוא..לפעמים נחמד..ולפעמים הוא צוחק עליי.." אמרתי. "מה הוא אמר לך" דרשה המנהלת לדעת, "הוא קורא ליטל ואז מילה רעה" אמרתי "הוא מדבר אלי לא בנחמדות!" אמרתי וחיבקתי את בובת הנמר שלו. "כל כך מהר אתה מחליף את באני?" שאלה המנהלת "ל-לא! ברור שלא.." אמרתי ושיחקתי באצבעותיי "אני..אני לא זוכר א-איפה את הנחתי את באני..".  "מזל שהוא מצא את הדרך בחזרה אליך" אמרה ראסל וחייכה, מוציאה את בובת הארנב שלי מהשקית שלה. "באני!" חייכתי בהתרגשות וחיבקתי את בובת הארנב שלי, "אני אף פעם לא אשכח אותך".

המשכתי לדבר עם ראסל, היא אמרה לי מה עומד לקרות בימים הבאים. ובעיקרון היא אמרה לי שאצטרך להתנהג כפי שאני, בלי לפחד מאיך שיגיבו..כי הם שם להיות איתי, לעזור לי.

"את הולכת..?" שאלתי ושיחקתי עם אצבעותיי, "אני צריכה ללכת, מגיעה היום ילדה חדשה, חבל שהיא לא תכיר אותך" חייכה המנהלת וחיבקה אותי. "אני צריכה ללכת עכשיו, להתראות טאהיונגי" אמרה ראסל והלכה. משאירה אותי עם באני בחדר. נשכבתי על הבטן במיטה שלי והחזקתי בידיים של באני. סיפרתי לו מה אני מרגיש. "אני רוצה שגאנגקוק יחבב אותי..אבל- הוא שונא אותי, הוא לא יחבב אותי!" אמרתי לבאני ורציתי לבכות. הרגשתי את הדיגדוג באפי. הדמעות זלגו. "היי ליטל שי-" גאנגקוק נכנס וקטע את עצמו, רואה אותי בוכה על המיטה, מחבק בובת ארנב. "למה אתה בוכה פה" הוא שאל.. אכפת לו ממני? ניצוץ קטן היה בעיני. "זה לא עניינך.." מלמלתי וחיבקתי את בובת הארנב שלי חזק יותר. "מה שתגיד, עכשיו, למה אתה בוכה" שאל עוד הפעם, "לא רוצה לאמר"   "למה"  "כי זה מביך.." אמרתי לבסוף, "מה אחד מחברי הליטל שיט שלך חירבן בטיטול שלו?" שאל וצחק. ידעתי. ידעתי שהוא לא דאג באמת.. למה הוא לא נחמד אלי.. בכיתי יותר ונכנסתי לליטל ספייס. מנסה לברוח מזה. "היי ליטל שיט תפסיק לבכות כבר" הוא אמר ואני התעלמתי, הייתי מחובק עם בובת הארנב שלי. שיחקתי עם ידי הפרווה שלו.

גאנגקוק נשאר בחדר שלי, יושב על הכיסא שליד השולחן. הסתכלתי עליו והוא היה בטלפון שלו. למה הוא נשאר איתי פה?.. "תגיד ליטל שיט" אמר גאנגקוק ואני נפגעתי, "תפסיק לקרוא לי ככה" מלמלתי, הוא לא שמע אותי. "למה אתה כזה מוזר" הוא שאל אותי, "למה אתה כזה פריק" הוא שאל עוד הפעם. נפגעתי אם לאמר את האמת..למה הוא חייב לדבר אליי ככה. התחלתי לבכות. ברחתי אל המקום שלי. אל הליטל ספייס שבי. הייתי בן שלוש. נשמתי עמוק ועיני היו גדולות ועגולות, הוא הסתכל עלי, על הפנים שלי, ועל הדמעות שלי.."אני שונא אותך ליטל שיט" הוא ירק ויצא החוצה.

__
אז גאנגקוק הנחמד יצא החוצה, הא? ×_×..
אני לא מאמין שהעלתי את הספר הזה לפני יום [15/8/2022] ויש לו כבר 71 צפיות ונמצא במקום ה6 בקטגוריה #sad
זה העלה לי חיוך^_^ תודה רבה

ו..עוד משהו קטן^_^
למקרה ולא קראתם~..
יש לי ספר בפרופיל שלי בשם
Just Be Happier
וספר בשם
The Boy From The Beach
אשמח אם תקראו~ ^_^