Little Shit // Taekook✔︎

•גאנגי•

טאהיונג היה כבול. כאוב וחבול. צלעותיו כאבו כל כך וידיו דאבו. בעוד גאנגקוק משחרר אותו מהכבלים הקטן פורץ בבכי מר. רגליו איבדו תחושה והרגישו כג'לי. הוא יכל לעמוד. "לבוא.. עוד אנשים.." מלמל הקטן. כל הכאב שנגרם לטאהיונג, הדם הרב שזלג ממנו.. הכל גרם לו להרגיש מטושטש. להרגיש כל כך מרחף. "היי טאהיונג, תשאר איתי" אמר גאנגקוק והחטיף לקטן מכה קטנהה בלחי. לעורר אותו. "גאנגי.. ש-שונא טאהטאה.." מלמל הקטן בכאב. והאמת.. שעד כמה שגאנגקוק שנא אותו, עד כמה שגאנגקוק ניסה להרחיק את הנער מליבו, הוא מצליח להתקרב יותר מכל אחד אחר.

"בוא" אמר לבסוף גאנגקוק, טאהיונג לא קם. "גאנגי.. א-אני לא מצליח לקום.." אמר הליטל, "ל-למה אני לא מצליח לקום" הנער נלחץ, "ג-גאנגי- א-" הליטל היה מפוחד כל כך שהוא תפס את ידו של גאנגי במהירות. "מה קרה לך..?" מלמל גאנגקוק בשאלה רטורית. "ג-גאנגי! אנשים! רע!" אמר הקטן בלחץ. "ללכת!" אמר שוב, ניסה לעמוד וכשל אחורה, "אנשים? תסביר את עצמך כבר" אמר גאנגקוק. הכל היה כל כך מבולבל. הוא רצה לשנוא את הליטל- אבל.. איך אפשר? איך הוא יכול לשנוא אותו. זה היה קשה.  בתת-מודע שלו, הוא ידע שלא ישנא אותו לתמיד. אבל כמובן שהוא כיסה את עצמו במעטפת. במעטפת הילד שלא אכפת לו, הילד שלא שם על אף אחד.

"ג-גאנגי.." ניסה טאהיונג לאמר "אנשים...רע..".  "אילו אנשים? טאהיונג! וואו תשאר איתי!" ניסה הבוגר להשאיר את הליטל בהכרה. "טאהטאה..מפחד..". גאנגקוק הרים את טאהיונג על גבו. אך דלת הבית נפתחה. "א-אנשים! ר-רע!" אמר טאהיונג בהיסטריה, בעודו עדיין ללא בגדים. הקטן רעד ונפל מגבו של גאנגקוק. זוחל אל איזור מבטחים. חתול שחור נכנס אל הבית הרעוע. "ז-זה רק קיטיי..אין אנשים רעים פה.." אמר טאהיונג באנחה. "טאהיונג, הירגע, יש מעיינות מחוץ לעיר. נוכל לשטוף אותך שם" אמר גאנגקוק. והרים את הקטן שוב. השניים יצאו והיה קר. הקטן רעד.

טאהיונג נראה כאילו רק עכשיו הבין שהוא ללא בגדים מול האחר. "ג-גאנגי א-אני לא לבוש.." אמר במבוכה נגלת לעין. הוא הסתיר את עצמו עם ידיו. "קח" אמר הבוגר והביא לליטל את הסוודר שלו. ומוריד את מכנסי הגינס שלו, הוא נשאר רק עם חולצה ובוקסרים.  "תודה גאנגי .." מלמל הליטל וחיבק את גאנגקוק. הבוגר עלה על האופניים ונסע אל כיוןן המעיינות. בעוד טאהיונג עליו כל הנסיעה. שרירי רגליו של גאנגקוק שרפו.

למזלם, גאנגקוק זכר את הדרך אל המעיינות. הוא היה מבקר שם כל כך הרבה עם המשפחה שלו, עם דודים שלו ולפעמים טיולים כיתתיים בצעירותו. הליטל משך באפו והבוגר עצר במידי את הנסיעה. "קרה משהו?" שאל, הוא ידע שקרה. הרי גופו של הקטן חבול והנפש שלו צולקה לכל החיים. "אני..מבול- מלובו-" "מבולבל?" ניסה הבוגר לתקן את הליטל שהיה שקוע בליטל ספייס שלו. גאנגקוק מצא את ההסתבכות של המילה בצורה די חמודה. "טאהטאה מבולבל" אמר, "למה?" שאל גאנגקוק והמשיך לדווש במעלה הגבעה. זה לקח ממנו מאמץ רב. "כי.. ג-גאנגי.. כלומר גאנגקוק!, שונא את טאהטאה.." אמר הקטן ופניו שדרו חוסר הבנה. "נדבר אחר כך.. מה שחשוב עכשיו, זה לטפל בך".  טאהיונג אהב את ההתנהגות הזאת של גאנגקוק. "ת-תודה.." מלמל, לראשונה מאז שהכיר את האחר,  הוא דואג לו ומראה אליו רגש אחר שהוא לא שנאה או סלידה. "אה וטאהיונג.. זה בסדר" אמר, "מ-מה בסדר?..", גאנגקוק לקח נשימה גדולה לפני שאמר את המשפט הבא. הם היו מול המעיינות. "אתה יכול לקרוא לי גאנגי". 

טאהיונג כמעט וזרח מאושר! הוא מרשה לי... הוא- הוא נותן לי! ליבי פעם ביתר שאת. הייתי שמח כל כך. "ת-תודה גאנגי.." חייך הקטן. גאנגקוק הרים את הליטל אל תוך המעיינות שהיו מוסתרות בתוך סבך העצים הגדול. "טאהיונג, כנס לשם" אמר הבוגר. טאהיונג פשט את הסוודר שלא היה שלו והיה מובך מאוד להוריד מגופו את הפריט לבוש האחרון שלו. "אתה יכול להסתובב..?" שאל, "מה זה משנה? כבר ראיתי אותך" "בבקשה?.." "גיזס בסדר". גאנגקוק הסתובב למרות שלא רצה. בליבו הוא ידע שלא רצה.. אבל- למה. למה הוא כל כך חשק בגופו של הליטל, למה רצה לראות אותו שוב חשוף בפניו.

__
אז...
גאנגי הא×_×..
(הסיכון בלהעלות פרק בשיעור מתמטיקה)