הערב המיוחד הגיע, "גאנגקוק!" צעקה האם מלמטה, לבושה במלוא הדרה, מקושטת בצמידים הזהובים שלה ובעגיליה התואמים. שרשראות הזהב הדקיקות שענדה הלמו אותה כל כך.
"כן אמא?" שאל הנער, לבוש בחליפה שחורה עם עניבה אפורה. "אני צריכה לאמר לך משהו" אמרה והתקרבה אל בנה קצת יותר. נעלי העקב שלה רעשו בדממה. "אני גאה בך" אמרה. "אני כל כך גאה בך, אתה הבן הכי טוב שיכולתי לבקש", גאנגקוק חשב שעוד רגע יפרוץ בבכי. "אני..- תודה" אמר בחיוך קטן.
האם חבקה את בנה. כל כך גאה בו. "אתה חזק גאנגקוקי, אתה מדהים" אמרה עם דמעות בעיניה. "תודה אמא, אבל.. מה פתאום נזכרת לאמר את זה?"
"אסור לי להחמיא לבן שלי?" שאלה בגיחוך, מחבקת אותו. "היה לי חשוב לאמר את זה" אמרה לבסוף. עונה על שאלתו. של הנער המהודר.
גאנגקוק היה צריך לשמוע את זה ממנה, הוא היה כל כך שמח. טאהיונג אהב אותו, אמא שלו גאה בו, אבא שלו אוהב אותו יותר מתמיד, רק הבוקר הוא לא הפסיק לחייך אליו.
אבל אז.. לרגע, מחשבה שלילית חדרה את מעטפת החיוביות שלו, למה כולם נחמדים אליו היום? זה בגלל מה שיש היום בערב? מי אלה מי שבאים היום? מה יקרה אחרי ארוחת הערב הזאת-.
"גאנגי!" צעק טאהיונג, דמעות היו בעיניו ונשטפו על לחייו. "וואו- מה קרה לך" שאל גאנגקוק במן.. דאגה.
"אני מנסה כבר חצי שעה לשים את העניבה הזאת! ואני לא מצליח!" אמר בתסכול וייאוש, הנער צחקק וענד את העניבה על צווארו של הקטן.
"היית קורא לי בדקה הראשונה, הייתי עוזר לך" אמר, "חשבתי שאתה עסוק.." אמר הקטן מסמיק קצת מהקרבה של השניים. "אתה יודע שאתה יכול לפנות אלי, נכון?"
האמת שטאהיונג לא כל כך ידע את זה. הוא פחד לעשות משהו לא נכון, ואז זהו. הכל ייגמר והוא יחזור אל בית היתומים מרוב כאב לב והוא לא יראה יותר את האחר.
כן הוא חושב יותר מדי..
"תודה גאנגי" אמר לבסוף ורץ רל חדרו, מתבשם, מניח על עצמו את הצמיד שהכין במו ידיו, חושב שזה הזמן המתאים ביותר להביא לגאנגקוק את הצמיד שהכין בשבילו. מן צמיד תואם.
"לא.." הוא אמר לעצמו וסגר את המגרה, מוריד את הצמיד שלו מידו. מרגיש מטופש.עדיין מחזיק בצמיד שלו בידו.
"הוא לא יאהב את זה"
"מי לא יאהב את זה?" נשמע קול בחדרו, והליטל קפא במקומו. במהרה מסתיר את התמיד מאחורי גבו. "א-..כלום!" שיקר, מרגיש רע על השקר שהוציא מפיו. הרי אסור לשקר.
"נו טאהיונג, מה יש לך, אתה נראה, מדוכא מבדרך כלל" אמר גאנגקוק כשעמד בכניסה לחדר. נשען על המשקוף. "סתם..חשבתי על משהו" אמר הקטן.
"מה אתה מסתיר?" שאל, "כ-כלום.." ניסה לאמר. "אתה בטוח?" שאל בשנית. "ל-כלומר כן", חייך הקטן חיוך מאולץ כל כך.
"נו קדימה, מה קרה לך טאהיונגי''.
הליטל הרגיש עוד יותר מטופש, שעשה סיפור גדול כל כך מצמיד. מתחרט על הרגע בו הכיו אותו.
"מה יש לך מאחורי הגב.." שאל. "זה מביך מדי" אמר הקטן, מסמיק. "אל תכריח אותי" אמר ושלח מבט מתחנן אל האחר. "בסדר.. לא אכריח אותך, אבל יום יבוא ואתה תראה לי?".. "אולי". צחקק הקטן, גאנגקוק התקרב ונשק לשפתיו.
זה הרגיש כל כך נכון בעבורו.
הקטן הסמיק ואגרף את ידיו. "קדימה, אנחנו צריכים לרדת למטה" אמר הבוגר. "ב-בסדר.." אמר הקטן ,יוצא מהחדר. די סמוק.
אבל היי, מי לא היה מסמיק אם גון גאנגקוק היה מנשק אותו?.
"טאהיונג" אמר האם בחיוך, "אתה בסדר?" שאלה, "אתה ממש אדום" דאגה הייתה בקולה. "א-אני בסדר" אמר.
"האורחים כבר הגיעו, הם בסלון עם אבא, רוצה ללכת להציג את עצמך?" שאלה וטאהיונג הניד את ראשו. שולל את הצעתה. "אוקיי, איך שתרצה, אבל כדאי שתכיר אותם" אמרה.
"למה שאכיר אותם?" שאל הקטן, לא מתוך חוצפה כמובן. אלא מתוך רצון אמיתי לדעת את כוונתה של אימו.
"אתה תבין בהמשך" אמרה בחיוך צופן סוד.
התיישבו ארבעת המארחים ושלושת האורחים סביב השולחן הערוך.
"שנרים כוסית?" שאל האב, עדיין מדבר עם המשפחה האורחת. "בטח אתם עדיין מנסים להבין למה התכנסנו היום" שאל האורח, הוא היה מבוגר וטיפה עבה בשר. השפם העבה שלו נתן לו הרגשה כאילו יצא ממערכון של המערב הפרוע. היה לו מבטא רוסי כבד. בקושי היה ניתן לדבר איתו.
"לי קוראים אלכסיי" אמר, "זה הבן שלי, ג'ונת'ן" אמר והבן שלו היה ביישן, הנהנן ושתק. טאהיונג רצה מאוד להתחבב על ג'ונת'ן למען האמת. הוא חייך אליו. והנער החזיר חיוך. מובך קצת.
"וזאת אשתי סונג" אמר, ראו עליה שהיא אכן ילידת המקום.
"אז.." אמר גאנגקוק אחרי זמן ארוך של שקט. "איך אתם בדיוק קשורים אל המשפחה שלי?, הרי לא ראיתי אתכם מעולם" אמר. הוא לא היה מחוצף ולא התנשא.
הוא שאל בשביל לדעת. מסוקרן.
"אנחנו המאמצים" אמרה סונג בחיוך רך. "המאמצים? של מי?"
"של טאהיונג כמובן!" חייכה. "אבל.. כבר יש לו משפחה" אמר גאנגקוק. ליבו נפל.
"הוא היה איתכם לפרויקט, הפרויקט נגמר. כרגע היא צריך לעבור לבית מאמץ" אמרה עדיין בחיוך.
"אבל- טאהיונג רוצה להשאר פה" אמר גאנגקוק נחרצות. "אני מבין שאתה אוהב אותו, בכל זאת התחברתם, אתם כמו אחים וחברים טובים, אבל הוא צריך משפחה מאמצת שתהיה איתו לתמיד" אמר אלכסיי.
"אנחנו המשפחה שלו!" גאנגקוק כמעט וצעק. "היי בוא נרגיע את הרוחות, הא?"
אלכסיי וסונג חייכו, בעוד בנם שפוף בכיסא שלו, נראה מפוחד.
"אז, אתה רוצה להשאר?" שאל אלכסיי.
___
האורחים וזה~
קיצר,
רק אני, או שאיפה נעלמו להם הימים שהייתי מעלה פעם בחודש ;)
YOU ARE READING
Little Shit // Taekook✔︎
Teen Fictionקים טאהיונג הוא אדם בעל יחודיות.. יכול להיות שרוב האנשים לא יבינו אותו, לא יבינו מה הוא. משפחה בצפון העיר אמצה אותו, אין מאושר ממנו. אבל אחיו החורג.. לא יודע איך לקבל את זה. "ר-רוצה לשחק?".. "לא" "ל-למה.." "כי אני שונא אותך ליטל שיט" ⚠️WARNIN...
